רק הזקנים פה, ואני מרשה לקרוא לעצמי זקנה כי אני פה כבר ארבע שנים, ירגישו שישרא מתחילה לגסוס .. שהפרח היפה שנשמר ופרח ונתן את צילו הקטן לרבים ונתן להם לפתוח את ליבם מתחיל לנבול, מתחיל לגסוס ולהראות את סימניו .. 

אני מרגישה נבולה כמוהו, אני מרגישה ריקה וחסרת כל רצון לפרוח .. 

יש לי הרגשה של תשישות, אני אפילו לא מסוגלת להגיד למה. טוב זה שקר, אני יודעת או יותר נכון מנחשת למה. 

קמתי בראשון בלי מצב רח, לאכול, לדבר, לנשום, קמתי תשושה .. 

רבתי עם חבר שלי, אולי בגלל דיכי, אולי בגלל שנשבר לי קצת מההתנהגות שלו ואולי בגלל שאני לא מצליחה להאמין שהוא אוהב אותי .. 

ונוספ חזרתי לדבר עם ידיד/יזיז/אלוהים יודע מה הוא בשבילי וכל הקשר שלנו מתבסס על זה שלא ראינו אחד תשני שנה ואנחנו רוצים אחד את השניה. 

הוא כמו בסיפור, חבר שלי הוא ה"אדם המושלם" זה שאת יודעת שאת צריכה להיות איתו, הנכון. הוא זה ה"בד בוי", לא זאת לא ההגדה שלו, הוא זה שהחשק והנשימה שלך רוצים, הוא כמו מגנט, כמו ציור שאת רוצה לנתח, יצירה שאת רוצה לחקור ולגעת ולדעת איך האומן הרגיש .. והוא רק מתסכל אותי יותר כי זה לא הולך במקום מסוים. 

(אריאל זילבר-ואיך שלא)