מכירים תתחושה הזאת, שאדם מסוים מניע אותכם, נותן לכם אוויר לנשימה, שכשאתם רחוקים אחד מהשני אתם מתגעגעים עד כאב ?
אני הגעתי לזה, אדם שלא ידעתי אליו אהבה עד לפני שבועיים, ונכון להיום אנחנו חודשיים וחצי ביחד, עכשיו כואב לי לא להיות איתו, אחרי שבועיים בפנימייה איתו, וסגירת שבת מלאה בו ומועטת במדים (ובגדים).
אני יודעת שזה זמני, אני לא לומדת אפעם, והפגיעה תמוטט אותי כמו תמיד, אבל זה לא עובד ככה, אהבה זה כמו סם, אתה יודע שהיא עשויה להרוג אותך, לגרום לך כלכך הרבה סבל אבל אתה חייב אותה.
והתבגרתי, ילדה בת 17 שסופסופ התחילה להפתח מינית למישהו .. שכל מה שאני רוצה זה להפשיט אותו ול"התעלל" בו ולתת לו "להתעלל" בי.
לרצות לקפוצ עליו ברגע שאני אראה אותו מחר כי הוא שלי לעוד שבועיים .. לאהוב עד כאב, לדעת שמתישהו הכאב הטוב יתחלפ באחת כואב יותר, שישבור ויתעלל ויגרום רק רע. החיים הם אתגר אבל הנופ מדהים. אני אזכור את הפוסט הזה כשאני אבכה עליו ..
ישלי אותו לעוד שבועיים ואת זה אני אומרת כי אני לא חושבת יותר מידי רחוק, שבועיים שביניהם יום האהבה, שישי שבת אצלו, ושוב, הרבה הוא מעט בגדים, הרבה כיפ וזכאון טוב לוולנטין ראשון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
proud_anemic