היום לפני שנה, עמדתי מול 600 תלמידים ומול 30 חיילים ושרתי את "היה לי חבר היה לי אח" כדי לכבד 12 נופלים.

השפתיים רעדו, הגרון חנק והמילים יצאו בקושי. שרתי מהלב, ממקום שאני הכי מכירה בעולם, נגעתי לאנשים וזה לא נגע בי. יותר נכון זה לא נגע בי כמו אצלם, כמו אנשים שחבר, משפחה, תלמיד או מורה נפל והשיר והיום הזה מוקדש לזכרם. אני יכולה להגדיר את עצמי כ"ברת מזל" כי לא נפגעתי, לא מזה, לא מהמוות הנוראי של ילדים בתחילת חייהם.

 היום עמדתי. בדום והקשב. במדים לבנים. עם הכיתה, השכבה, הבצפר, ועשינו טקס כדי לכבד 53 נופלים.

החיים משתנים לפעמים ובכל דרך ובכל שנה מכבדים את היום בצורות שונות.

חלק בטקסים, חלק בצפירה וחלק בהליכה לבתי הקברות. חלק כעם, חלק לבד, חלק בבדידות וחלק באחדות. לחלק היום נוגע במקום רגיש יותר ופגיע יותר ולחלק זה יום של כבוד לאנשים שנלחמו למעננו.

אין לי הרבה לספר אלא רק להביע דעה, על תחושות וכאב .. 

ובפעם הראשונה עמדתי חסרת אונים אל מול חברות שבכו ואל מול האהבה הגדולה ביותר בחיי כרגע, שנאטם כי גם לו היום הזה כואב וחוצ מחיבוק חם, אין לי מה להציע. 

משתתפת בצער משפחות הנופלים, כואבת איתכם, תודה לכם ולנופלים על ששמרו, נלחמו, אהבו וחיו את חייהם הקצרים. תנוח נשמתם צרורה בצרור החיים.