"אתכם זה מעולם לא עניין. אתם, עדן ויהב הקטנים, לא התלוננתם לרווחה על אביכם. לא נקטתם עמדה בהליך הגירושים של אבא ואמא. אתם קטנים מדי.

לא ידעת על מחול השדים שתמחולל סביבכם ובוודאי שלא הכרתם גם את חוות הדעת שבה קבעה "מומחית" כי אביכם, אלי גור, בריא בנפשו, בריא בנפשו ולא נזקק לטיפול. זה כנראה נכון, אגב.

אדם כמותו לא נזקק לטיפול אלא לצו הרחקה גורף מהחיים על פני האדמה הזו שבה הספקתם להתהלך כל כך מעט זמן.

הייתם קטנים מידי בשביל להבין את כל שקורה סביבכם. קטנים ויפים. היה מי שדאג לשלומכם. היו מי שחששו שיקרה משהו רע. היו שהתריעו מפני אביכם, שוטר בדימוס. אבל איש לא פעל באמת, כפי שראוי לפעול כאשר ילדים נמצאים בסכנה. 

אני מביט על התמונה שלכם בבריכה , רטובים וצוחקים, על גופכם הקטן מצופים, שמא טטבעו. יש לי ילדים בגילים דומים לשלכם, ובמהלך החג, כאשר הבטתי בהם, חשבתי עליכם ומחשבה אחת לפתה את נשמתי בפחד משתק מבלי שיכולתי לגרשה ממני: המחשבה על רגעי החיים שאחרונים שלכם.

אני חושב עליכם מביטים באבא, כשאתם על גג קומה 11 בבניין גבוה בתל-אביב, ומנסים להבין מה יקרה עכשיו. מנסים לקרוא דרך עיניו הלוהטות זעם, מה הוא מתכנן. מה רוצה האיש שאמור להגן עליכם מפני העולם לעולל לכם.

האם שאלתם אותו למה ? האם אמרתם לאבא שאתם פוחדים ? האם בכיתם ? ניסיתם להתנגד ?

אני חושב על הרגעע שבו הושלכתם מגובה קדומים נוראי. על השניות שהייתם באוויר. על הבעתה. על האימה. 

אני חושב עליכם, יהב ועדן. אני רואה אתכם צונחים אל מותכם. והלב נקרע."

חנוך דאום. ידיעות אחרונות. יום שישי. 20.9.13. עמ' 3

אני מסתכלת על התמונות ונשברת. לדעת שאדם מסוגל לעשות את זה לילדיו. אדם שאמור לשמור עליכם ולהגן עליכם. 

גמאני גדלתי כמו עדן, עם האמרה שלוויתה אותי כל ילדותי "אם את רואה את אבא - רוצי"

חששתי ממנו כל חיי, עד שהתבגרתי, בניגוד לעדן, 

שבחיים לא תזכה לחיים נורמטיבים, שנשימתה האחרונה שלה נלקחה ממנה כשהייתה באוויר.

פחדתי ממה שהוא יעשה לי, זה דפק לי את החיים והשאיר בי טראומות ותסביכים, אבל זאת תוצאה של רוב בילדים להורים גרושים.

כן, שידפקו החיים, שיגדלו עם תסביכי הורים, שלפחות יגדלו, תסביכים אפשר לתקן, מוות לא. 

הם לעולם לא יראו יותר ים, שמש, את אמא

הם לא ילכו לכיתה א'. לא יחוו אהבה ראשונה ושברון לב. הם לעולם לא יעלו על מדים, על מנת לשרת מדינה שזרקה אותם (בעקיפין) אל המוות. הם לעולם לא יזכו להקים משפחה משלהם ולהגיד "אני לעולם לא אהיה ההורים שלי".

הם יושבים למעלה, שתי נשמות טהורות, מלאות חיים שלעולם לא יתגשמו, מסתכלות על אימם, בוכה על אובדנם המיותר, מסתכלים עליה קוברת אותם זה לצד זה, כדי שתמיד ישמרו אחד על השני. אפילו שבעה לא יכלה לשבת עליהם, להפרד כמו שצריך. כי מה היא הדרך הנכונה לאם להפרד מילדיה לפני שהם הולכים אל המוות לפניה ? כי לא לזה התכוונו החיים. 

ומה הם אשמים ? הם לא.

אני שואלת את עצמי, מה היה קורה אם להם זה לא היה קורה, אלא לילד אחר, הם היו זוכים לגדול, אך מה הילד ההוא אשם ? 

ילד חייב למות כדי לעורר את המדינה שתשמור על ילדיה ? 

ומה אם אני הייתי עומדת במקומם ?

הייתי עומדת עם אחותי, על גג בניין רב קומות עם אבי, מושלכת אל מותי, מפחדת ממנו כמו שבחיים לא פחדתי, ממה שהוא עשוי לעשות לי.

כל השנים לא הבנתי למה אימי הגנה ושמרה עלי כל כך, בצווי הרחקה ופחד, מאבי. 

היום אני מבינה אותה, היא ניסתה להגן עלי והצליחה. 

גם אימם של יהב ועדן ניסתה להגן עליהם, עשתה הכל נכון, ביקשה עזרה, הוציאה צווי הרחקה, ביקשה, לא, התחננה להגנה כי חששה שיקרה להם משו. וצדקה. היא זאת שצריכה להמשיך בחייה, בידיעה שגם שעשתה הכל נכון, הם מתו, נלקחו ממנה.

כתבתי את הפוסט הזה בעירעור, והוא גם נמחק פעמיים, כך שהוא עולה באיחור, אבל הוא חשוב לי, אישית, כי גדלתי באותו הפחד, אם כי הי=ם היו קטנים מכדי להבין. הכתבה של חנוך דאום כאבה לי כלכך ורציתי שעוד אנשים יראו מה המוות עשה לאנשים, שחבל שלא פעלו קודם, כי הם היו נשארים בחיים. מה נהפכנו להיות ?