הסיפור שלי

אני לא מצליחה לנשום. בדיוק כשאני צריכה אותו הוא לא פה.
אני יושבת, מתנשמת ומתנשפת בכבדות.
אני לא יכולה לסבול זאת יותר !
אני חייבת ללכת לחפש אותו.
אני מסתובבת ברחבי הבית הריק, תרה אחריו,
קופצת למשמע כל צליל חריקה קטן.. ואז, סוף כל סוף-
אני מוצאת אותו.
הוא שוכב בשקט בסוף המגירה, כאילו מחכה רק לי.
הו בקבוקון טיפות האף שלי.

הוא התקרב אליי באיטיות, הסיט קווצת שיער מפניי, חייך אליי ושנינו ידענו מה עומד לקרות.
אט אט שקענו שנינו אל תוך נשיקה רכה תוך שידיו הקפוצות מלטפות את אחורי ראשי ואצבעותיי מטיילות בשיערו.
הוא השעין אותי בעדינות על המיטה ואני לא התנגדתי. הנשיקה הפכה סוערת יותר ויותר..
ואז הוא אמר "נו אז מה את אומרת?"
"מה?" שאלתי בבלבול
"נו אז מה את אומרת על הקאבר הזה? להעלות ליוטיוב?"
התעשתתי והנחתי למחשבות מקודם לרחף הלאה "כן.. כן בטח הוא היה מעולה" 
 
וזה הרגע שבו הבנתי שאני מאוהבת בחבר הכי טוב שלי.
מתי החיים שלי הפכו לקומדיה רומנטית מפגרת?

ועכשיו לדבר המעניין באמת-

פסטיבל אייקון!

למי שלא מכיר: פסטיבל מדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים

או: הפסטיבל הכי מגניב שקיים בארץ

אני כל כך שמחה שהצלחתי לשכנע חברים לבוא איתי! הולך להיות אדיר.

אנחנו הולכים להתחפש, להכיר אנשים מגניבים, להיכנס להרצאות ואולי אפילו לישון שם.

מישהו מתכוון ללכת גם?

למעוניינים- http://iconfestival.org.il/2013/

לא, לא התכוונתי לפגוע ברגשותייך כשלגמתי מהמים.

לא, לא אכפת לי שלך "אסור".

לא, אני לא מתכוונת לפתוח וויכוח ולסתור את כל הדעות שלך.

לא, השמש לא זורחת לך מהתחת ולא הכל קשור בך.

בבקשה - צאי לי מהווריד ותפסיקי לנתח יותר מדי כל דבר שאני עושה.

באהבה

זאת שאמורה להיות חברה שלך.