אל עוד סבא פלש הסרטן. לא אחד כי אם ארבעה סרטנים! למעשה, כשאני מתחילה לחטט בנבכי מוחי בארגזי "מקרי מוות לעת זקנה" אני מוצאת שהם שופעים סרטנים. מסרבת להאמין שזה יקרה גם לי, נאחזת בזכרונות מסרטים עתידניים על רפואה מתקדמת. את הסבא האחרון פספסתי, בכלל לא זכיתי להכיר. אחרי שהלך החלו כולם להרעיף שבחים על דמותו ותחושת ההחמצה שלי רק הלכה וגברה. עכשיו כשזה קורה בפעם השנייה, אני שוב לא יודעת מה לעשות (מי שהמציא את המשפט 'לומדים מטעויות' שכח להוסיף את המילה 'לפעמים'). מה אומרים לבן אדם שמתפלל כל לילה לפני השינה שהלוואי ובבקור לא יקום? ומה אומרים לו כשנפגשים? ('מה שלומך' נשמע כ"כ טפשי לנוכח המצב וזוכה גם לתשובה תואמת ומתוסכלת כמו 'מה נראה לך?!') כ"כ רוצה לעודד אותו ולא יודעת איך, ובכלל לא בטוחה בעצמי שכל המשפטים החיוביים האלו נכונים. ואיך בכלל אפשר עם כל האווירה המדוכדכת של המקום הזה בו עוברים מימינך ומשמאלך חציי אנשים חסרי איברים מחוברים לחוטים ושקיות? הוא נראה כ"כ כואב ועייף (פיזית ונפשית), אז לך תנסה לנהל איתו שיחה מאולצת על נהיגה וצבא כשאתה בטוח שהוא ממלמל לעצמו משהו כמו 'אוחח, כמה שהילדה הזאת מדברת'.
עברתי פיסקה ,עברתי נושא. ציפייה מחודשת לאנרגיות חיוביות יותר(במיוחד לאור הכותרת המבטיחה), אך לא. מלאה ריקנות יותר מאי פעם. לא בטוחה לאן החיים האלה הולכים ואם בכלל נשארו מקומות טובים באולם.
למה נותנים לנו הילדים לצפות לעולם שלא קיים? למה אתם מבטיחים הבטחות שלא תוכלו לקיים? כדי שתלכו להיות פסיכולוגים ותרוויחו עלינו כסף כשנשכור את שירותיכם עקב משבר גיל ההתבגרות הגיל בו אנו מתחילים להבין ששיקרתם? אני לא טיפשה. אני מכירה במצב ומנסה להתמודד עם כל החרא בצורה הטובה ביותר. פשוט שלאחרונה, דווקא בתקופה חסרת דאגות ומחוייבויות זו, המשימה נהיית כ"כ קשה. אני רוצה להיות אדיסון מוצארט כזאת שתשאיר את חותמה, שתתרום להתפתחות האין סופית של הזן האנושי. שמישהו יגיד לי איך להיות ואהיה, אני מבטיחה, באמת!
מי ייתן וכולנו נשב יחד בשורות חמישית שישית באמצע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
