סתם עוד בלוג רגיל

כך קראו עיניי בשורה הראשונה במסמך שהופיע על צג המחשב דקות אחדות לאחר שנתיישבתי על הכסא מול הקב"נית שביקשה בנימוס שאמתין כשהלכה לענות לטלפון הנייד שלה בחדר השני. קצב פעימות ליבי הלך וגבר עם כל פעם נוספת שעברתי על אותה שורה, תרה אחר איזה "לא" שחמק ממני, אך לשווא. שמעתי את צעדייה מתקרבים ומיהרתי לאמצע הטקסט- "עברה התעללות בילדותה". יש פה וודאי טעות. שוב עליתי לכותרת "מורן ניומן 300052180", אם כך אני חולמת. בעוד היא חוזרת להתיישב מולי עם חיוך רחב אני מפשפשת בזכרונות מהראיון האישי. מה לעזעזל אמרתי לה? חברה מהיסודי זרקה עליי כסא. כן זה בטח זה. "הכל בסדר?" היא שואלת, ואני מנסה להגיע לחיוך שמח לפחות כמו שלה "בטח". היא מציגה את עצמה ומתחילה לשאול שאלות. מה המצב בבית? "בסדר". האם יש לך חרדות או דכאונות? "לא". ירדת במשקל בשנים האחרונות? "כן"(לגבי 15 ק"ג אי אפשר לשקר) "הרעבת את עצמך? דחפת אצבעות? הקאת?" היא שואלת כאילו אין עוד אפשרויות. "מה פתאום". "מה היחס שלך לצבא? את באה עם מוטיבצייה?" "כן, יש לי המון רצון לתרום. אני שומעת מאנשים שהם סתם שורפים שם זמן, אני לא רוצה יותר מדיי רגעי מנוחה".

"למה? ממה את בורחת מורן?" עינייה מצטמצמות, בוחנות, חודרות לשלי. "בהצלחה, חכי במסדרון" לאחר כ10 דקות הגיע מישהו ללוות אותי החוצה כפי שנעשה גם בדרכי פנימה.

רחבת תל השומר הייתה ריקה כמו גם לוח שמות הבנות הנקראות לעלות לאוטובוסים. עוד 20 דקות יבוא עוד אחד אמרו לי. הצטערתי שלא הספקתי להפרד משני כמו שצריך. ירדנו בבקו"ם, את פנינו קידמה צווחת המפקד "להסתדר בשני טורים!!" לפתע הוא שם לב שלפניו ארבע בנות בלבד. "טוב, בואו אחרי" אמר בקול קצת פחות החלטי.

טירונות של בנות זה דבר משעשע ביותר. הן אוכלות רק אוכל שהן יכולות לשלם עליו, כל דקה של הפסקה הן מנצלות לסרטן את עצמן עם פלאפון וסיגרייה, במקלחות הן עושות דברים מטופשים בניסיונות כושלים להסתיר את עצמן ובלילה במקום לישון הן מרכלות על מי שרק אפשר ושלא לא נמצא בחדר כמובן, החל במפקד הסטלן עם הידיים הסקסיות וכלה במ"מ הביצ'ית שוודאי עברה אלפי ניתוחים פלסטיים כי היום כבר אין כוסיות בטבע. אחרי כל אלה אני שוב מתחילה לתהות לגבי המין אליו אני רוצה להשתייך. נוספים לכך הם חוקי חדר האוכל האנטי אנורקסיים- חובה על כל חיילת לקחת מגש וכלים ולמלאם באוכל, אסור לה לקום ולו דקה לפני תום עשר דקות שבפועל מתחילות להמדד רק לאחר רבע שעה שהיא כבר יושבת שם, וכאשר מסתיימת ההפסקה שרוב זמנה בוזבז בחדר האוכל ללא כל צורך נשאלות בנות המחלקה אם כולן אכלו, הזדמנות אחרונה למי שרוצה להסגיר את עצמה. כמו כן המפקדים מרבים להזהיר שאם חברה שלכן לא אוכלת יש לדווח.  מעניין איזו כמות של מופרעות אכילה הייתה להן בעבר. אצל הבנים זה וודאי לא כך.

נשמעים כמו אנשים טובים שבסך הכל דואגים לבריאותנו? זה מה שאני חשבתי במיוחד אחרי שהציגו בפנינו כל  מיני ומיני בעלי תפקידים שאמרו שהם המענה שלנו בכל זמן ולכל בעייה בה נתקל. פסיכולוגים, רופאים בכל תחום, אנשי שלישות מה עוד צריך חייל? לצערי גילו לי השבועיים האחרונים כי המציאות הצבאית רחוקה מלהיות אכפתית ומגוננת. בנות עם בעיות בריאות לא טופלו כראוי (ברות המזל זכו בכדור או פלסטר) ונדרשו לתפקד בתנאי הטירונות הנוקשים כרגיל. עדיין לא יוצאת לי מהראש התמונה של יעל שהובאה באמבולנס למרפאה, כולה מפרכסת כאחוזת עווית, עינייה מתגלגלות בערובותיהם בעפעפיים פתוחים למחצה וריר נוזל לה מצידיי הפה. סיפרו לי שהיה לה חום גבוה בלילה האחרון והמפקדים פשוט אמרו לה שזה יעבור ושתחכה למחר.

 לאחר כמעט שבועיים עם חום וכדורים שבהם ניסיתי להיות גיבורה, אפסו כוחותיי. הוצאתי שני גימלים. מצבי רק הלך והחמיר ומצאתי את עצמי עם 39 מעלות חום לא מסוגלת לזוז או לדבר כאשר למחרת אני צריכה להתייצב בבסיס. מה שהצבא מסתבר דורש מאנשים במצב הזה הוא שילכו לחר"פ (חיל רפואה) ויחכו איזה 6 שעות כדי שאולי, וגם זה במזל, יאשרו להם עוד ג'. אבא הסיע אותי באמצע הלילה. לא ראיתי בעיניים, הם שרפו והכל נראה כפול. גם שרירי הרגליים איימו להתפקע אבל בבית חולים צבאי יש חוקים ולאבא אסור להכנס. דפקתי את הגב שם כמה שעות על איזה ספסל מתכת אך חזרתי מרוצה עם עוד חפלה של תרופות והג' המיוחל. אלו הרופאים היחידים שלנו לשנים הקרובות. אותי אישית זה ממש מפחיד. מסקנת השבוע- עולם הצבא החליט להמיר את ההגיון שלו בחוקים. כדי לשרוד יש לציית ולא להבין.

לילה טוב, תולה הרבה תקוות בלילה הזה שהולך כנראה להיות הראשון מזה זמן מה שלא מלווה בסיוטים.

מתגעגעת לכולם.