אתה חושב שהיה זה זרם שעבר ליידי, זיק בודד של כאב וניגמר. אילו היית יודע איך אני מתפתלת, נאבקת, מתעוותת מבפנים מאז אותו יום שהבנו ובלי ידיעה מתי יגיע היום בו הסיוט יפסק.
אתה וודאי מציירני בדימיונך צוחקת, אוהבת את החיים, עסוקה ועוסקת בדברים שגורמים לך למלא את הראש בהכל רק בכדי לא לחשוב עליהם.
אתה יודע, תמיד ידעת. אך לעולם לא תדע את אותו השקט שרועם בי בכל צעד שאני עושה, שקט אי נוכחות צעדייך לצידי.
ולפעמים אני מרגישה כי עוד רגע אתמוסס, כי הנה בא לו משב רוח ויפזר אותי קליל, אלא אם רק תיגע בי, תיגע בי עכשיו, תופיע משום מקום ותעביר יד בשיערי, אצבע על שפתיי, ציפורן כנגד עורי, או אז אנצל.
כמעט ושכחו קצות אצבעותי את מירקם שיערך הקצוץ למישעי. אזניי כבר לא יודעות כיצד מתנגן קולך הפונה אליי בשם חיבה. מנסה שוב ושוב לשחזר את מראה הטביעה באלפי הכחולים של עינייך. מפנטזת, עורגת לזוג ידיים גדולות, גסות, עדינות שעוטפות אותי, מגנות מהכל, לא מרפות.
קר לי
כה כמהה לספר לך סיפוריי, לחלוק איתך רגעיי- על דברים שקוממו אותי, מחשבות על טיבו של עולם, רעיונות פסיכיים שעוברים כאן מפעם לפעם.
ממחיזה בדימיוני כל מילה ומילה, כל מימיקת פנים ותנועה. איך אשפוך בפנייך צרותיי ואיך אתה תלטף, תרגיע, אם בחיזוק אמיתי או אם בנזיפה כנה כשכל אחת מונחת בידיוק במקומה.
אך מכל המחזות על במת שיגיונותיי מככבים אלה בהם פונה אני אלייך בהתרגשות בוערת בעיקבות חוויה מרעישה, התנסות חדשה, אנשים טובים באמצע הדרך, ואתה...
אתה ממאן להשתתף במחזות מהז'אנר הזה, על כן תמיד יש לי בשלוף איזה כפיל שממש נשאב לסיפור שאספר לו, מזדהה ומתלהב יחד איתי, מלא שימחה פשוט ובלבד מפני ששמח לי, מבקש שאראה לו, אכיר לו, אקח אותו לשם איתי...
איתך חייתי חצי חיים, ועתה נותרו לי חצי חיים בלעדייך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
