הודעות על פטירתה של

כבר המון זמן אני מסננת את כל מי שמציע לי לצאת - בנים שלא יהססו לקנות לי MD כי זה 'סם האהבה', סוג כזה של בנים.

אבל הלב שלי שייך למישהו אחר, לחנן, ושום סם בעולם לא ישנה את זה. ככל שהזמן עובר אני מבינה כמה אהבתי אותו. אני מקשיבה לשירים שלו והדמעות עומדות לי בגרון.

לא אמרנו שנהיה כמו ג'ון ויוקו? או לפחות חמי ואיגי? ואיפה אנחנו עכשיו? שנינו מסתגרים ומתבודדים איש-אישה בביתו, בניסיון נואש להשתיק את ההרס שלנו, שמפחיד כל כך את כולם מסביב ובעיקר אותנו.

בבית אין סמים, גניבות, קטטות, שיטוטים ליליים או מחשבות אובדניות, והדמעות נספגות בשקט אל הכר. בבית אפשר להכין חביתה מקושקשת לארוחת ערב ולשמוע פינק פלויד ולבלוע כדור הרגעה או שניים. בבית אי אפשר לעשן אפילו סיגריה, וצריך לרדת כל פעם למטה ולשבת עם החתולים מתחת לבניין.

אני מתגעגעת אליך. אני זוכרת איך היית טוב אלי כשקיבלתי טריפ רע מהנייס גאי - חיבקת אותי חזק והסתכלת לי בעיניים, אמרת לי לא לדאוג כי אתה שומר עלי. אני זוכרת איך היית אומר לי כל הזמן 'אוח איזה דבר את, מלאך שלי'. ואיך הבטחנו אחד לשניה שלא ניפרד לעולם.