הודעות על פטירתה של

את לא יותר טובה ממנה.

את בדיוק כמוהה.

את כל-כך מתרגזת ממנה כי שתיכן אותו הדבר. זה מגוחך בעיניך שהיא בטוחה שהיא כותבת יפה, ושהנה עוד שניה מוציאים את כל הגיגה המטופשים לאור. אבל את בדיוק כמוהה. שתיכן כותבות בצורה אינפנטילית, שתיכן חיות בהזיות.

את מתרגזת בגללה כי היא הופכת כל דבר קטן להרה גורל ודרמטי. נו ואת?

ההבדל היחידי הוא שהיא אומרת "החתכים שעשיתי עמוקים כל-כך שהם ישאירו צלקת", למרות שיש לה בקושי שריטות, ולך, אכן חתכים עמוקים. נו, אז יופי, ניצחת אותה בחתכים, חתיכת מטומטמת. קיבלת את התואר החותכת של השנה, מה את רוצה? ומה הפרס לזוכה? כל הצלקות המכוערות שיש עליך? איזה כיף! ניצחת. העיקר שניצחת.

היא אמרה שיש לה בעיות עם אלכוהול על בקבוק אחד של בירה. עד היום זה מגוחך בעיניך. אבל שוב, אם הניצחון הוא להגיע למיון בגלל אלכוהול ואם הניצחון זה לשתות כמו חמור כל יום, אז ניצחת! ברכותיי! במה זכית? בהשפלה אינסופית ובכבד שחוק. הידד!

יודעת מה, בעצם את לא כמוהה, את הרבה יותר גרועה. בסופו של דבר היא עדיין שם. 'משתקמת'. בעצם בעוד פחות מחודשיים תחגגי 24. את שוב בבית של אמא. לא את לא עובדת. את אפילו לא מצליחה להפסיק לאכול. את שמנה ויש לך תספורת מכוערת. יש לך את העיניים של אבא שלך. את נראית כמוהו. את מתנהגת כמוהו. איכס.

מה שקראת לו 'פרץ גאונות' בזמנו היה בסך-הכל פרץ נרקיסיזם. מבינה? אני קוראת את כל הדברים שכתבת אחרי שהסנפת חגיגת בעשרים שקלים לשורה, הדברים שחשבת שהם גאוניים, טוב אז הם לא. סתם מחשבות בנאליות שתשעים אחוז מהאנושות חולקת איתך, אך לא טורחת לעלות אל הכתב.

אין לך מה לחדש לעולם.

העובדה שהיו לך הרבה קוראים בבלוג והרבה משועממים שצפו בוידאו בלוגים שלך נובעת מכך שכולם נהנו לראות אותך מתפלשת בזבל ומבזה את עצמך.

מחקתי עכשיו את כל הסרטונים המבזים. את ההגיגים הטיפשיים.

החלום היחידי שנותר לי הוא שיגיע סוף העולם.

את לא מגניבה.

את לא איכותית כי את קוראת יונה וולך.

את סתם, סתם אחת. סתם. באמת סתם.

אף-אחד לא עסוק בך כמו שנדמה לך. תמיד היית רק בגדר קוריוז. כן, הבחורה שעושה הרבה רעש וצלצולים. שחושבת שהיא מצחיק ומקסימה. שמוכרת פרובוקציות בשקל. פסדררר. היו עוד מלא כמוך. ויהיו עוד מלא.

אני צריכה לצמצם את עצם קיומי. להעמיד פני מתה. בכל היקר לי שהייתי שוקלת הערב מוות ברצינות, אבל משום מה יש אנשים שמתעקשים שאם אמות להם זה יהיה איום ונורא. אז אני מתקיימת בשבילכם. שלא תגידו שאני לא מתחשבת.

אני עצובה. יש לי להקיא. יש לי לחתוך.

לא מקיאה. לא חותכת. כי משום מה יש אנשים שמתעקשים שאם אחזור למקומות האלו זה יהיה איום ונורא. אז שלא תגידו שאני לא מתחשבת.

אני מתגעגעת לערבים הנוראיים. שלא יכולתי לסבול את המקום ההוא, את כל האנשים, את כל החטטנות. אלו היו הזמנים היחידים שבאמת לא רציתי שיראו את הסבל שלי. שלא יראו אותי. הרגעים היחידים שבאמת רציתי להיעלם. הרגעים היחידים שלא הרגשתי צורך שכל תשומת הלב תהיה מופנית אלי, להיפך.

הייתי נכנסת למחסן של מחמוד המנקה. יושבת על הכורסה הישנה. מדליקה את הרדיו הישן על מוזיקה קלאסית. מעולם לא הבנתי אנשים שמוצאים מוזיקה קלאסית מרגיעה. היא מחרידה בעיניי. מבחילה. ישבתי שם והתפללתי שאף-אחד לא יחפש אותי. הרגשתי בלתי-נסבל אבל זה היה הרגע שלי. בכל ערב מחורבן באמת. לא רציתי שאביטל תבוא. ולא שרות. ולא שאף אחד. הייתי כותבת דברים מחרידים ומשונים. עכשיו אני רוצה פינה כזאת שקטה, רחוקה מכולם. אבל לא אני בבית של אמא. אני חייבת לברוח מכאן. אני נשבעת שאני אברח מכאן. אני אמצא לאן. אני אוהבת אותה אבל הביחד שלנו בלתי נסבל בעיניי. לאחרונה אני רוצה להתרחק ממנה ומכל המשפחה ומהכל

ואני מרגישה חרא עכשיו

באמת