הודעות על פטירתה של

אני כותבת בעקבות הפוסט:

הזה

אני לא יושבת על הגדר

אני גם לא לוקחת צד

כי הייתי שם וגם שם, בשתי הקצוות, בשני הצדדים.

ובתור מי שהייתה שם וגם כאן, אני יכולה לומר לכם בפירוש ובלב שלם - אין הבדל. 

אין הבדל בין להיות מופרעת אכילה בתת משקל לבין להיות מופרעת אכילה במשקל עודף.

במובן הבא:

אין הבדל מבחינת הסבל. מבחינת השנאה העצמית, האובססיה וכמה שזה מפריע לתפקוד.

ההבדל היחידי הוא היחס של הסביבה אליך ואל הבעיה שלך. כשאת אנורקטית, יש המון כעס וזה משאיר אותך לא אחת בתחושה שאת לבד נגד העולם. מצד שני, כולם יודעים שאת חולה. כולם יודעים שאת סובלת. שאת מסכנת את עצמך. מכירים במחלה שלך כמחלה.

כשאת בחורה שמנה עם הפרעת אכילה זה אחרת. כמה שלא תנסי להסביר, אף-אחד לא באמת יאמין לך שיש לך הפרעת אכילה, ותאמינו או לא אבל ב'אף אחד' אני מתכוונת גם לבנות עם הפרעות אכילה בעצמן וגם לאנשי מקצוע. את בעצם לבד עם זה, עדיין, פשוט מכיוון אחר. את לומדת להסתיר את חוסר הנוחות שלך עם עצמך ולהשתיק את זה, כי אם תדברי על זה יותר מדי פשוט יאמרו לך "אז פשוט תפסיקי לאכול, מה הבעיה". ומותר לקרוא לך פרה בצחוק. כי אין לך הפרעת אכילה.

ובטח שאת לא הולכת ככה לטיפול. בעד שום הון שבעולם לא הייתי הולכת לקבוצת תמיכה. ממש לא. בחיים לא. אפילו לא הייתי הולכת לפסיכולוג לדבר איתו על זה, כי האחרון שהייתי אצלו אמר לי "חבל שאת לא יכולה לעשות קיצור קיבה", תוך כדי שדיברנו על הפרעת האכילה שלי.

אני מניחה שבנות בתת משקל באמת עלולות למות מהתקף לב, או להתעלף ולדפוק ת'ראש על איזה שפיץ של אבן בדרך, ולמות. סליחה על הבוטות. אבל אלו דברים שקורים.

בחורה מלאה, מה כבר יכול להיות. אם היא מקיאה היא חשופה להמון סיכונים פיזיולוגים שיפתיעו את רוב האנשים. אבל גם אם לא, בטח שהיא מסוכנת לעצמה. הרבה היו שם. הרבה למדו לשנוא את עצמן כל-כך שהן העדיפו לשים סוף לבושה המתמשכת. אז בטח שהן במצב מסוכן. ובטח. שהן יכולות למות.

הן פשוט לא זכאיות לחמלה. או לטיפול. או לאמפתיה.

בתרבות של היום שמן זה אות קלון. זה אומר שאתה עצלן. מוזנח. מגעיל. חלש. עלוב.