נזכרתי בהתקף החרדה הראשון שהיה לי בגיל 16.
זה היה התקף קלסטרופובי במובן הרוחני של הביטוי - מי ידע שזה בכלל אפשרי. הרגשתי שהנשמה שלי כלואה בתוך הגוף שלי, שלראשונה נראה לי זר ולא שייך. גוף שמאותו היום הפך לעול, למעמסה, למשהו מזוהם שלא שייך לי, שנכפה עלי וכולא אותי וכובל אותי ארצה. אם או בלי קשר, הפרעת האכילה התפרצה ממש מעט אחרי זה.
ואז גם החלו הניתוק הדיסוסציאטיבים הראשונים. אני זוכרת את ההתקף הראשון שלי, כיתה י', צהריים, בדרך הביתה מבית הספר, ברחוב שמוביל למכולת בצהלה.
אז בכלל לא ידעתי שיש לזה שם, או שההתקף הזה ישאיר בי חותם לנצח ושזה רק האירוע הראשון ברצף של קיום מכביד ומעיק וסוריאלסטי באופן הקשה של המילה.
לשני ההתקפים הללו לא קדם שום אירוע מיוחד. זה קרה סתם. דברים קורים סתם. גם דברים איומים. בעיקר דברים איומים, סתם כך הם קורים.
כבר מראשית הערב הזה, שמתי לב שהאוויר היום כבד ומחניק על אף משבי הרוח הקרירים. הדמעות נתקעו לי בארובות העיניים. כשזה קורה המחנק בגרון מתגבר והעיניים מתחילות לשרוף ולגרד לי. נקודה מעניינת - אני כבר כמעט ולא בוכה בחודשים האחרונים. גם כשרוצה, לא כל-כך מצליחה.
חבל שאי אפשר להכניס אצבע ולהקיא את כל הכאב והזעם החוצה
.
חיים בצל המוות הם לא חיים
כל המילים ריקות לנוכח המציאות המסויטת
.
אולי מחר בערב זה יעבור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה