שהוא אוהב אותי ומתגעגע אלי בלי סוף. שהוא יודע שלעולם לא נחזור אבל עדיין חושב עלי. שהוא יודע שבכך שהוא כותב לי הוא מפר את תנאי השיחרור ועשוי לחזור לכלא, אבל שלא יכל להתאפק. שהוא מצטער על כל מה שעשה לי בלילה ההוא.
עניתי לו, והופתעתי מהתשובה שיצאה ממני. זה דומה לתשובות שאני קיבלתי לפני כשנתיים. כשהייתי סוערת, ילדותית ומאשימה. נכון לאז התשובות האלו הרגיזו אותי, ורק בכיתי כשקראתי אותן שוב ושוב וניסיתי להיאחז בשביב תקווה שהאנשים האלו אי-פעם יסכימו לקבל אותי שוב. כל המדריכות, דגנית ואביטל, סתוית הפסיכולוגית, כולם. בכיתי והבטחתי להם ולעצמי שאעשה הכל כדי להשתקם. כשבעצם רק רציתי לחזור אליהן, ולכן זה נידון לכישלון. חיפשתי בין השורות שביב תקווה לחידוש הקשר ולא קראתי את כל שאר הדברים. אני מעריכה שהאקס שלי יגיב באותו האופן מהיכרותי איתו. ולגבי עצמי אני תוהה, מתי הספקתי להתבגר ככה?
תשובתי להלן:
גם אני מתגעגעת אליך לפעמים. אבל לצד זה זוכרת את תחושת ההשפלה הצורבת כשהרמת עלי יד באמצע הרחוב. כשירקת עלי שוב ושוב. כשגידפת אותי לעיני עשרות אנשים. בעודך מודע לעובדה שזאת נקודה רגישה. אני לא מתכוונת להגיש עליך תלונה כי כתבת לי פה, מאותה הסיבה שאמרתי לחוקר שלך שאני לא מעוניינת לקחת אותך לבית משפט, למרות שהוא הופתע ולא הבין אותי. אני לא רוצה אותך בבית כלא. אני לא רוצה נקמה. אבל אני גם לא רוצה אותך בחיים שלי. לא ככה, חנן, לא ככה. אני יודעת שאתה לא אוהב לשמוע את זה, אבל יש גבול להרס שאנשים סביבך יהיו מוכנים להכיל לאורך זמן. ואני מרשה לעצמי לומר לך את זה בתור מי שהייתה בצד השני של המתרס, מי שהרסה ופגעה עד שנשארה לבד. עוד לפני שהקשר ביננו נגמר יצאת מאיזון באופן טוטאלי, אני מניחה שבכלל לא היית מודע לאיך זה נראה, לאיך אנשים הסתכלו עליך מהצד, בפחד. כי היית אלים וסוער ולא צפוי, ומאשים. אני יודעת שאתה בז לכל מה שמשתמע מהמילה "התבגרות" אבל מתישהו תצטרך לעבור את זה. אני עדיין אוהבת אותך. עדיין חושבת שאתה מוכשר וחכם להפליא. עדיין מאמינה שתוכל להגיע רחוק מאד אם רק תמצא ולו שביב קטן של איזון ולקיחת אחריות. רוני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה