עברו שלוש שעות למן הרגע שראיתי אותו ועד לרגע שבו פרצתי בבכי היסטרי, בלתי-נשלט.
שלוש שעות שבמהלכן הקפדתי היטב להדחיק את שראו עיניי ואפילו להתכחש קצת למה שראיתי - אולי זה לא הוא, אולי רק חתול שנראה בדיוק כמוהו... אולי אני ארד עכשיו לגינה ואראה אותו שוב. נינוח, שלו, אוהב, ובעיקר - חי.
החתול האהוב שלי מהגינה למטה מת. הוא בטח מת רק היום. אני יודעת, כי הגופה שלו עוד לא הייתה נוקשה וכבדה כמו משקולת כמו שקורה לפגרים שנשארים יותר זמן.
אבל אני יודעת שעברו כמה שעות מאז שמת.
ועכשיו זה השלב שבו זה נעשה קשה ומגעיל עוד יותר -
מאז שראיתי אותו מת בשעה שתיים בצהריים יכולתי קצת לספר לאנשים שתיפלץ (ככה קראו לו, סיפור ארוך) מת, אבל לאף-אחד לא יכולתי לספר את המראה הזה כמו שהיה. כי זה כל-כך נוראי ולא רציתי להכביד על אף אחד. ואף אחד לא רצה לשמוע שחתול רחוב מת כי זה לא מעניין אף אחד חוץ ממני אז למה שירצו לשמוע איך הוא מת?
בעוד כמה שורות אני אכתוב מה ראו עיניי. הגעתי למסקנה שהבלוג הזה הוא המקום היחידי שבו אוכל לכתוב את מה שראיתי. אז אם אתם לא רוצים לדעת עדיף שתפסיקו לקרוא עכשיו.
כדי להסביר לכם מה בדיוק קרה, אתם צריכים לדעת שתיפלץ הוא חתול שגר בגינה מתחת לבית שלי. הוא חתול לבן וגדול, אני חושבת שכבר בן תשע או עשר הוא היה, אבל אני מכירה אותו בעצם בארבעת השנים האחרונות. במהלכן ירדתי בכל יום לגינה כדי לשבת איתו. הוא היה בא אלי ביללות של אהבה, מתחכך בי ויושב על הברכיים שלי ועוצם עיניים באהבה, הוא היה כמו החתול שלי ואהבתי אותו נורא. היו לו חיים טובים בגינה הזאת, עד כמה שידוע לי הוא מעולם לא יצא מגבולותיה כי הוא לא היה צריך. היה לו שם אוכל, עוד חתולים שגרים שם, היה לו את השכנה הזקנה מהבניין ממול שמאכילה אותו ואוהבת אותו וקוראת לו בחיבה "ליבני" והיה לו אותי. ואני אהבתי אותו. ולא היו סימנים לזה שהוא עומד למות מעבר לגילו המתקדם (בשביל חתול רחוב). היה ברור שהוא זקן, כי הוא נעשה עצל עוד יותר מקודם וגם לא ראה ושמע טוב כמדומני. אבל עד אתמול הוא עוד אכל והסתובב ונראה בסדר לגמרי, לא סובל בכלל.
ולכן כל-כך הופתעתי כשמצאתי אותו שרוע על הדשא
בפינה מוסתרת
במקום שכמעט ואיני דורכת בו, אולי אחת לכמה חודשים, לכן נדמה לי שאין זו יד המקרה שמצאתי אותו שם. דווקא היום החלטתי ללכת לשם? למה? אם אלוהים רצה שאראה אותו מת ככה, עדיין אני תוהה - למה? למה הייתי צריכה לראות את הדבר הנוראי שראיתי?
אני חייבת לחלוק עם מישהו, אפילו עם האוויר
את מה שראיתי
העיקר להוציא למילים
ראיתי את החתול האהוב שלי שוכב שרוע על הדשא חסר חיים, המון זבובים מרחפים סביב ראשו, הם אכלו לו את העיניים ולא היו לו עיניים, והיו לו המון זבובים בתוך הפה שהיה קצת פעור
זה
מה שראיתי
זה מה שאסור לי
לספר
זה המראה שאני לוקחת איתי כבר עשר שעות
זה. והעובדה שהחתול האהוב שלי כבר לא חי יותר.
תמיד ידעתי שהמוות מכוער
אבל ככה..?
אני בניתוק מאז מהמציאות. דה פרסנלוזיציה עזה. רק ככה אני יכולה להמשיך להתקיים בידיעה שהמוות הוא בוטא ומכוער ובידיעה שהחתול שלי איננו והיום זה הוא ומחר כל אחד שאני אוהבת ואין לי יכולת לעזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה