הודעות על פטירתה של

אני יושבת על הדשא ומוגלי עלי, השחורה הקטנה מהגינה, אצלי על הידיים. היא מייללת בחיבה. היא מרחרחת את אמה הכלבה שלי, אמה אותה. אני חושבת על תיפלץ ומחכה שהזקנה מהבניין ממול תרד להאכיל את חתולי הגינה, זו השעה הקבועה, כדי שאוכל לספר לה שתיפלץ מת. היא אהבה אותו יותר ממני, אולי, ובטח מחפשת אותו כבר כמה ימים. אישה מבוגרת לא מוכרת יושבת בספסל ממול ושותה שוקו מקרטון, אני יודעת שהיא מסתכלת, אבל אני מעמידה פנים שאני לא יודעת. מקץ כמה דקות היא קמה, היא זורקת את הקרטון בפח וניגשת בזהירות כאילו שאני מסוכנת אולי או חולה או מסכנה, או ילדה קטנה, ובטון של ספרנית או מורה היא אומרת "תסלחי לי, אבל חשבתי שזו תמונה נפלאה, איך שאת יושבת עם החתולה השחורה והיא והכלב משחקים, זה מראה לא רגיל, זה לא רגיל, בהחלט לא רגיל", היא אומרת ובוחנת בחיוך את המראה הלא רגיל. אני מחייכת ואומרת לה איזה משהו סתם, בינתיים מוגלי השחורה הקטנה ברחה. כשהאישה חזרה אל הספסל מוגלי חזרה אלי, האישה הזקנה התחילה לצלם ממרחק בטוח, ידעתי שהיא מצלמת אבל העמדתי פנים שלא.

אני יודעת שאני מנציחה היטב את הסטריוטיפ של המשוגעת עם החתולים, מצד שני למען הסדר הטוב יש להודות שאני אוהבת חתולים והם אותי באופן קריפי ממש מאז שאני ילדה קטנה ואז עוד לא הייתי משוגעת ממש. אלא סתם ילדה שאוהבת חתולים.

הכל מזכיר לי שיר  -

"תגיד, של מי הוא? הוא נראה לי לבד,

הוא שחור, הוא רזה, הוא חתול של אף אחד.

 

אתה רוצה ללטף אותו, למה הוא נבהל?

הוא מפחד, הוא בורח, אין לו ענין באהבה.

 

הוא נראה קצת נמר, מה אתה אומר

אתה לא חושב שהוא משהו מיוחד?

 

לא, הוא רעב, אולי הוא חולה,

מה שבטוח זה שהוא חתול של אפאחד.

 

הוא אוכל מפח הזבל, שותה מהים,

אבל לא צריך לחזור אף פעם

לשום מקום מסוים.

 

נטוש וגאה, אמיץ ונפחד,

שחור, חפשי ויפה, וחתולשלאפאחד."

 

 

יהונתן גפן מתוך חתולשלאפאחד