הודעות על פטירתה של

הכל קרה כל-כך מהר. מהיר עד בילבול. שאננות הצעירים התפוצצה לי בפרצוף.

רגע אחד הייתי בסדר גמור, ורגע אחר-כך התחילו הדקירות בחזה ותחושת החנק. בהתחלה חשבתי שאולי זה התקף חרדה גרוע במיוחד וניסיתי להירגע, למרות שעצם התחושה הייתי מחרידה. אחר-כך התחילו גם הכאבים הנוראיים בגב, בכתפיים, בצוואר ובשיניים. כאבים שאני לא יכולה לתאר במילים. כאבים שמעולם לא חוויתי. עוצמות הכאב האלו לימדו אותי מחדש את ההגדרה למושג כאב. התחלתי לבכות בהיסטריה מרוב כאבים בגב. אמא התעוררה והביאה לי אופטלגין וכרית חמה, היא הניחה שנתפס לי השריר בגב חזק וזה מקרין לחזה. האמנתי לה. ניסיתי לישון אבל לא הצלחתי. כולם כבר נרדמו. הכאב הלך והחריף. גיליתי שאני לא מסוגלת יותר לשכב מרוב כאב. ישבתי על המיטה כפופה במשך 5 שעות של סיוט מתמשך. מדי פעם קמתי לשירותים רק כדי להקיא שוב ושוב מרוב כאב. ולא נרדמתי.

בשש בבוקר דפקתי לאמא בדלת ואמרתי לה שאני צריכה רופא. חשבתי שאולי זזה לי חוליה בגב או משהו. הלכנו לקופת חולים. המזכירה המטומטמת התייחסה אלי בזילזול וגרמה לנו לחכות שעתיים לרופא פנוי, על אף שהבהרתי לה שהמצב חמור ויש גם כאבים בחזה. היא אמרה לי "אבל את לא קבעת תור ואני עושה לך טובה עכשיו", אמא שלי נראתה על סף פיצוץ מרוב כעס אבל ישבנו בשקט. אחרי שנכנסנו לרופאה היא שלחה אותי לבדיקת אקג. והמזכירה הטיפשה גרמה לנו לחכות עוד חצי שעה. בסוף נכנסתי ולא הצלחתי לשכב ובכיתי שוב ממש חזק, התביישתי שהתפרקתי ככה. עשיתי מאמץ והצלחתי. בשניה שחזרה התוצאה, היחס כלפיי השתנה בבת-אחת. פתאום מזמינים לי אמבולנס (למרות התנגדותי) ומסיעים אותי בכיסא גלגלים לבית חולים. הרופאה אמרה שזה רק כדי לשלול בעיה בלב. אמת? הייתי בטוחה שאלך הביתה ויאמרו לי שהשריר שלי תפוס והכל בסדר. הייתי בטוחה שארגיש בכיינית מטומטמת והיסטרית כמו שאני בדרך-כלל.

בסוף אמרו לי שזאת דלקת קרום הלב ושאני צריכה להישאר באישפוז.

הביאו לי תרופות והמצב השתפר כל-כך מהר. בין לילה.

היום ביקשתי להשתחרר. אחרי שהאיש המבוגר מחדר עשר נפטר, לא יכולתי להישאר שם עוד דקה.

שמעתי את המשפחה שלו עומדת מחוץ לדלת החדר שלי, שם הם בחרו להתמקם, בהתחלה הם רק בכו והתחבקו. אחר-כך עברו לדבר על כמה הוא סבל ושכך מוטב לו, ועל איך הם ידעו שזה עומד לקרות, אחרי זה הם דיברו על הסדרי הקבורה והמחירים. זה היה מזעזע. מוות מחריד אותי. רציתי לברוח.

עטיתי פרצוף בריא ומעט ייפיתי את המציאות בשיחה עם הרופא, והסכימו לשחרר אותי,

כי באמת המצב השתפר פלאים באופן מהיר מאז שהתחילו לתת לי תרופות.

כל עוד לא יהיה סיבוך המחלה הזאת לא מסוכנת.

אבל הסבל היה נורא. עכשיו הכאבים נסבלים וכבר אין לי חום ואני לא מקיאה. קצת בחילה. חולשה. כאבים קלים. אני לא יכולה לעמוד יותר מדי זמן כי מתחילים הכאב ותחושת החנק. אבל העיקר שזה יעבור.

אני מאחלת לכולנו שנת בריאות ושלווה.

תהיו קשובים לגוף.