הודעות על פטירתה של

מה אנחנו עושים כאן בכלל?

כותבים מילים ריקות לחלל הריק והמופשט, ומקבלים בשתיקה את השתיקה המהדהדת מנגד.

בהתחלה חשבתי שזה רק הבלוג שלי מת ככה. אבל משיטוט קצר אני מבינה שזה הכל. מת, שממה. אלו הם פרפורי גסיסה מתמשכים שמסרבים להיקטע. אולי עדיף היה לפרוש בשיא, ולא לנסות להמשיך להחיות לשווא את הגופה המפרפרת הזאת שנקראת ישראבלוג. כי בואו נודה באמת, בלוגים אישיים זה פאסה. בעידן הוירטואלי של היום הכל מהיר ומתמצה במילים ספורות. מי בימינו מקדיש יותר מדקה (וגם זה בנדיבות) למה שיש לאדם אחר לומר. אף-אחד. אפילו את הכתבות אנחנו לא קוראים, רק את הכותרת. ומייד רצים לטוקבקים להגיב בהתלהבות את דעותינו הבורות והאלימות. הימים בהם עקבנו בעניין אחרי אנשים זרים וחיכינו לעוד פוסט ועוד גילוי על הדברים האישיים ביותר, הימים האלו חלפו.

נדמה לי שהרוב כאן הם פליטים מהשנים התוססות יותר, שמנסים להתרפק על קסם שאבד ולא יחזור. לא היה ולא יהיה מקום מוגן כל-כך ופרוץ כל-כך כמו ישרא בלוג. לא היה ולא יהיה מקום שבו החשיפה כל-כך גדולה, אבל כל-כך לא ממשית או מורגשת בחיי היום יום (לרוב). לא היה ולא יהיה מקום שמנקז אליו כך את כל הלא-שייכים של החברה, ונותן להם להרגיש שייכים בכל זאת. שייכים בתחושת הבדידות והזרות שלהם. שייכים זה לזה. ולמשהו גדול.

מה אנחנו עושים כאן בכלל.

אם תשומת לב הייתה כל העניין כולו, היינו עוברים להיאחז בפייסבוק בנואשות כמו כולם, בניסיון לדלות כל טיפה של תשומת לב אפשרית. הרי שם היד קלה על המקלדת. על הלייק, על התגובה. הכל מיידי ומהיר. אם כי שם תגובות הנאצה לפחות בשם גלוי הן. אין שם "ללא שם". אוו איך אני זוכרת את ללא השם האלו. ואת האיחולים הלבביים שלהם. איך אני זוכרת את השונאים שעקבו אחריי באובססיביות במשך שנים. ואת אלו שעקבו אחרי באהבה במשך שנים. את אלו שבכו עלי מבלי שידעתי על קיומם. את אלו שפגשו בי בעולם שבחוץ במקרה או שלא במקרה. כל מיני כאלה. אבל עכשיו ישראבלוג מת. ואנחנו לא משחררים.