הודעות על פטירתה של

הפוסט מכיל תיאורים גרפיים בוטים והקריאה על אחריותכם.

המצב משתק אותי

חרדות קשות

שלא ידעתי מזמן. מפלס החרדה הולך וגואה. ואני מסתגרת בבית. פוחדת לצאת החוצה. אולי הפחד שלי לא רציונלי, לא פרופורציונלי, אבל מה זה משנה? הוא קיים, הפחד שלי שם ואין דרך לגרשו בטיעונים של היגיון קר. הפחד מכריע אותי. הרי אני ממילא אדם חרד, ממילא סובלת מהפרעת חרדה קשה, הדקירות האלו הציתו את הכל מחדש. את החרדה הקיומית, את החרדה מהרוע האנושי, מהמוות. המצב הצית גם זיכרונות האינתיפאדה השניה. ואני הייתי בת 10 ואני זוכרת הכל.

אני זוכרת את הקריינית ואת קולה ההיסטרי כשהיא מראיינת עדת ראיה, שאומרת "יש כאן ריח נוראי של בשר שרוף, הכל דם, אני מסתכלת על העץ ורואה שיש על הענפים רגל כרותה". אני זוכרת את ההיסטריה בקולה. אני זוכרת שאחי התאום קרא לי יום אחד לחדר שלו והראה לי אתר הסברה ישראלי שמראה תמונות לא מצונזרות מהיפוגעים. את האיברים הכרותים. ושיכבת עור ובשר גדולה שתלויה על אחד המושבים. את כתמי הדם. ושוב פעם רגל כרותה, עדיין נעולה בנעל, אבל ללא שאר הגוף. אני זוכרת שלא הצלחתי לדבר, שרצתי למטה לסלון לאמא ואבא וניסיתי להגיד משהו ולא יצא לי, וגימגמתי שראיתי משהו באינטרנט, ואבא שלי גיחך ואמר "בטח ראו פורנו". לא, לא ראיתי פורנו, ראיתי את הרוע האנושי בהתגלמותו, ראיתי שגוף האדם הוא שביר ולא חזק כמו שחשבתי,

וכן התמונות רודפות אותי עד היום.

אני יודעת שלא כולם מגיבים עד כדי כך לדברים האלה אבל הייתי ילדה עדינה ורגישה. ועל אף שאני משתדלת להתחמק מאד מאמת זאת - אני עדיין אותה ילדה עדינה ורגישה, בודדה ומפוחדת. אני לא אמיצה בכלל. אני לא אמיצה כפי שרציתי להיות. אני לא אמיצה בכלל.

ובקטע חולני אף יותר, תמונות הדם בעיתונים מעלות בי זיכרונות מהשנים שחתכתי אני את עצמי והייתי משאירה כתמי דם קטנים יותר או פחות מאחוריי. ואני זוכרת את הדם החם נוזל ומחמם את הקור שבפנים. כאב אני לא זוכרת. אני זוכרת ששלחו עלי אמבולנסים וניידות משטרה בשתי הזדמנויות או שלוש, כאילו מה כבר קרה.

אם עדיין הייתי חותכת, חלילה, לא הייתי עושה את זה בימים האלה. לא הייתי מבזבזת את כוחות מד"א. והמשטרה.

פשוט ערימה של זיכרונות רעים, שקשורה או לא קשורה לכלום,

ואני מובסת 

מובסת על ידי הפחד

מפני הרוע הטירוף והדם. ומתחבאת במיטה.