לרגעים מסויימים של שיגעון גדלות חשבתי לעצמי שהבית שלי הוא המוקד לסופה. כלומר, היינו ממש בעין הסערה.
חמישים ומשהו שעות בלי חשמל ושלושה התקפי זעם הזכירו לי שהוויסות הרגשי שלי עדיין, כרגיל, שואף לאפס.
כל העצים מסביב לביתי נפלו. מדובר בעצים גדולים ועתיקים. אחד מהם נפל על האוטו של אח שלי והשמיד אותו לגמרי. אני מוצאת את זה משעשע, הוא פחות. במילא זה רכב חברה, מה אכפת לו? חוץ מזה נפל איזה גגון במספרה שממול, עוד ועוד רעפים עפו מהגגות ואריחים נפלו מהקירות, היה חורבן גדול מסביב! מה שמפחיד זה שכל סופת הרוח הזאת נמשכה עשר דקות. עשר דקות שהולידו כל-כך הרבה הרס. הרוח העירה אותי משינה. הדבר הראשון שעשיתי זה לצעוק "מה זה?!". חשבתי שזו אחת מהפרעות השינה ההזויות שלי ושאני הוזה. אבל לא. כל החלון דפקו וזזו חזק-חזק. שמעתי דברים נשברים ומתנפצים ובומים גדולים. דברים עפו לי על החלון. פחדתי על אמת. כשהרוח פסקה ירדתי למטה ונפלה לי על הלסת. כל השכנים עמדו למטה מיואשים. ראיתי חמישה מכוניות שנהרסו. השבילים והכבישים היו חסומים.
יומיים לאחר מכן הגיעה סופת רעמים שהכאיבה לי באוזניים. בכל רעם קפצתי כבת שנתיים בפחד גדול, והתחבאתי מתחת לשמיכה. אנשים בחוץ צעקו, ואחרי זה צפרו וצחקו, כשיצאתי למטה הבנתי למה - כל הרחוב היה מוצף. כמו נהר. בחדשות צילמו את הרחוב המוצף שלנו בשלושה מהדורות שונות.
במהלך כל השעות ללא החשמל חשבתי לעצמי מחשבות. שהחיים שלי לא הולכים לשום מקום. ושאני חייבת להפסיק לאכול כל-כך הרבה. הייתי נסערת כמו הסערה שבחוץ.
היום הסופה נגמרה. וגם הסופה שבתוכי נרגעה.
לצלם יותר מדי לא יכולתי. הייתי יומיים בלי פלאפון.
האוטו של אח שלי 1 (ולידו האוטו של השכן קבור לגמרי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה
