הודעות על פטירתה של

מזמן כמובן לא דיברתי על משקל. בעצם אולי  זה לא היה מזמן כל-כך. אני זוכרת במעורפל איזה פוסט שכתבתי על זה לא מזמן. בשלב מסויים הדיבור והמחשבות על אוכל ומשקל כבר יוצאות על אוטומט, כמו נשיפות של אוויר מיותר. בלי שתשים לב.

ככל שאני מדברת יותר או מנסה יותר לתקן את עניין המשקל אני כמובן משמינה. בערך, לא בדיוק.

מי שמכיר אותי יודע שבעבר הרחוק (כמה מהר הזמן עבר) סבלתי מהפרעת אכילה, שתועדה מראשיתה ועד סופה באחד מהבלוגים שהיו לי. נכנסתי למערבולת הזאת מבלי להבין - קלאסי. הייתי בהכחשה כמובן. תוך X חודשים ירדתי מ-63 ל-43 ע"י הרעבות, והכניסו אותי לאשפוז. הירידה המהירה הפסיקה את המחזור שלי, הייתה לי אנמיה קשה מאד, הייתי חלשה עם נפילות סוכר ושיער נושר ותמיד היה לי כל-כך קר. 43 זה לא תת-משקל קיצוני, אמנם, אבל מבפנים כבר התחלתי להיות מפורקת. גם בריאותית, הדופק של היה דרך קבע 40 ולא היה לי מחזור ולא ישנתי בלילות וכו' וכו', אבל בעיקר מבחינה נפשית. הייתי באאוט טוטאלי. כמובן שלא יכולתי לראות את עצמי כמות שאני, ראיתי נערה שמנה באופן פסיכוטי של ממש, הסתתרתי מתחת לבגדים גדולים. למרות שהמידה אמרה 0. הייתי דיכאונית, אובדנית, כועסת, סוערת, חותכת. אישפזו אותי. העיפו אותי מהאשפוז. אישפזו אותי במחלקה אחרת, העיפו גם משם. וכו' וכו' וכו'.

במרוצת השנים התחלתי לעלות ולעלות. זה התחיל מבולמוסים, ועבר לאכילה רגשית מופרזת כדרך קבע. פה ושם אפיזודות קצרות של הרעבות, אפילו הקאות, שהלכו והתמעטו עם השנים מכיוון שכבר נגמר לי הכוח. היום למשל אני לא מסוגלת להרעיב את עצמי. ניסיתי דיאטות בריאות, ניסיתי דיאטות לא בריאות, ניסיתי כדורי הרזיה כאלה וכאלה. לפעמים ירדתי קצת ושמחתי, אחר-כך עליתי הכל עם ריבית, והיום אני שוקלת כמעט 80. כמעט הכפלתי את המשקל שלי. אלפי שקלים זרקתי על כדורי דיאטה ושטויות וזה רק הרע את מצבי.

לכאורה כמובן אני בחורה רגילה בלי הפרעת אכילה. הרי אני לא מקיאה ולא מרעיבה כבר שנים. אבל עליתי 20 קילו בשנתיים וחצי. ואני לא יוצאת עם חברים כבר חודשים מרוב בושה. וכמובן לא מנסה בכלל ליצור קשרים חדשים. הביטחון עצמי שלי בגובה דשא - ובצדק, אני בעודף משקל לא קטן כבר. וזה קשה כשאתה ממקום של שנים של שאיפה לאידאל רזון קיצוני. הפער הוא בלתי נסבל. החיים שלי הרוסים. מה הטעם לחיות ככה אם אני לא מסוגלת להראות את עצמי בפני חברים? אם אני לא מרגישה ראויה להכיר גבר חדש או אישה? וזה לא משנה אם תאמרו לי שהמשקל לא קובע, כי זאת התחושה שלי ואין דרך לשנות אותה, חוץ מלרדת במשקל...

אני רוצה שהפעם זו תהיה הפעם האחרונה שאני מנסה.

ראיתי שני סרטים דוקומנטריים שדירבנו אותי ועזרו לי לעשות סדר בראש, אחד מהם נקרא "Fed Up", סרט שמנסה להסביר את מחלת ההשמנה ממקום אחר - לא רק "אנחנו שמנים כי אנחנו לא זזים", אלא משהו שנעוץ במזון המתועש שאנחנו אוכלים בעשורים האחרונים. אני לא אקלקל לכם ואין לי אנרגיות להסביר, אבל אני מאד ממליצה לראות.

זה שיכנע אותי לנסות לעבור לתזונה טבעית ככל האפשר, לא מעובדת, לא מוצרים מתועשים.

אז היום סגרתי שבוע לתחילת הדיאטה. מתוך השבוע הזה בשש ימים אכלתי טוב, ובאחד מהם לצערי נפלתי, אבל מאז עברו ארבעה ימים טובים.

שבוע זה כביכול כלום, כן? אבל כבר מעל לחצי שנה שלא החזקתי אפילו שבוע. אז זה משהו, זאת התחלה.

לאט-לאט יום אחר יום אני מוציאה עוד ועוד מוצרים מתועשים ועושה השתדלות גדולה מאד כדי שהפעם זה יצליח, כדי שהפעם זו תהיה הפעם האחרונה שאני מתעסקת בזה.

וזו הסיבה שאני לא מגבילה את הקלוריות באופן קיצוני. ומרשה לעצמי לאכול עד 1,500 קלוריות ביום. מכוונת ל-1,300, בגדול. פחות מזה הביא אותי לאן שאני היום. אז מה הפואנטה?

אני מקווה שלשם שינוי

הפעם אני על הגל הנכון.

גם אם זה יקח המון המון המון זמן, לא אכפת לי. אני רוצה שזאת תהיה הפעם האחרונה. כי די כבר נמאס. ובקצב הזה בעוד שנתיים אשקול 100 קילו. אני לא יכולה לתת לזה לקרות. אין לזה צידוק. אני לא יכולה להיאחז בתירוצים כמו אכילה רגשית, או גנטיקה, וגם לא בתרופות. נכון שהתרופות שאני לוקחת הן עובדתית משמינות - אז אני פשוט אתאמץ יותר מאחרים. נכון שהרסתי לעצמי את המטבוליזם עם כל הירידות והעליות - אבל אני אנער את הגוף שלי לנורמה ע"י תזונה נכונה וספורט.

הלוואי שהפעם זה ילך.