הודעות על פטירתה של

מחר אחגוג 25 שנה על הפלנטה.

לא טוב לי עם זה.

אני לא היכן שהייתי רוצה להיות. ולא היכן שהייתי אמורה להיות.

אני לא האדם שרציתי להיות. אני לא האדם שיכולתי להיות.

אני פשוט - ישנה. פשוט קיימת. זה לא מובן מאליו במקרה שלי

אבל זה גם לא מספיק.

עוד שנה ועוד שנה עוברת

ואני נותרת באותו המקום, שהוא שום מקום.

האם השנה משהו ישתנה? כולי תקווה.

לאחרונה הסתבר לי שאני לא צריכה ללמוד לפסיכומטרי בשביל להתקבל ללימודי קולנוע (בשנה"ל הבאה). תארו לכם שבאמת אלמד באוניברסיטה. ועוד קולנוע. זה יהיה נפלא. זה יהיה משהו. זה יהיה לעשות משהו עם החיים שלי.

מסתבר שממוצע הבגרויות שלי מספיק גבוה.

שזה מדהים כשלעצמו. בכל החטיבה והתיכון לא למדתי. הברזתי המון, או לא הקשבתי, או עשיתי צחוקים בספסל האחורי, או ישבתי בדיכאון עמוק בספספל האחורי. תלוי על איזה תקופה מדברים.

בכיתה י' כבר שקעתי בדיכאון לכל דבר ועניין.

בכיתה י"א כבר הגעתי שתויה לבית הספר, בחצי השני של השנה התחילה האנורקסיה.

בכיתה י"ב כבר אושפזתי בפעם הראשונה,

ואחרי כמה חודשים נזרקתי משם. אפילו משם.

הייתי במצב מזעזע. שקשה לי לתאר. ואיכשהו, בתוך כל זה, הצלחתי בכל-זאת ללמוד. בתוך כחודשיים השלמתי חומרים של שנים שלמות. הייתי רעבה, הייתי אומללה, בכיתי המון - אבל למדתי. והצלחתי. בלי עזרה מאף-אחד. בלי מורים פרטיים. בלי כלום. לבד. לבד. לבד. לילות כימים.

כשהגעתי לסאמיט גיליתי בפעם הראשונה שזה לא מובן מאליו ושלרוב האנשים שם אין בגרות. למדתי לא לדבר על זה שלי כן יש. כי זה היה נושא רגיש. ובכלל עד אותו הרגע היה נדמה לי שזה מובן מאליו.

מה זה שלא תהיה לי בבגרות? בבית כמו שלנו? עם אמא שסיימה דוקטורט בהצטיינות ושלושה ילדים משכילים שעובדים בהייטק? אף-אחד לא העלה בדעתו שזו אופציה, שלא תהיה לי בגרות, וגם אני לא.

זה רק אחר-כך שלימדו אותי לוותר לעצמי. בכל המסגרות האלו. באשפוזים. לימדו אותי לחשוב שאני לא כמו כולם.

שלחו אותי למפעל מוגן למיין כפתורים תמורת חמישה שקלים לשעה. הושיבו אותי במשרד של סאמיט ואמרו לי ברצינות שאולי המקום הזה גדול עלי, ואני צריכה הוסטל עם עוד פחות דרישות. שאפשר לקום מתי שרוצים ולא צריך לעבוד.

גם לי יש חלק באשמה, אני לא טוענת אחרת. אני אשמה כי האמנתי להם שאני לא מספיק טובה.

ואני רוצה

כל-כך רוצה

שיום אחד כל אחד מהם ישמע את השם שלי ויגיד - וואלה, טעינו. תראו לאן היא הגיעה.

כל מי שחשב שאני חלשה. שאני דפוקה. שאני לא אגיע לשום מקום.

כל מי שחשב שלא אגיע אפילו לגיל 25 ושבטח, כמעט בטוח, אהרוג את עצמי קודם לכן בטעות או בכוונה.

בפנטזיה שלי, כולכם תשמעו עלי ותדעו שטעיתם.

והלוואי שאצליח למצוא את הכוחות האלו שפעם עוד איכשהו היו בי.

ושאפסיק להתבטל בבית ולהסתגר בבית ולהזניח את עצמי ואת הכל.

ושאלמד שאני שווה. שיש בי דברים טובים. שמגיע לי.

שאוהב את עצמי.

שאאמין שמגיע לי שיאהבו אותי.

תוגת יום הולדת

עם נרות של תקווה זהירה מעל.