הודעות על פטירתה של

רציתי לעזור לחברה טובה במצוקה.

והדברים התגלגלו כך ש(בלי להכנס לפרטים)

איזה בן-אדם מחורבן שלא נזכיר את שמו,  הגיש עלי תלונה על הדבר הכי הזוי בעולם, לא עשיתי שום דבר פלילי כמובן, אבל הוא סילף את הכל ובנה לו בראש תאוריית קונספירציה פארנואידית שנובעת משיגעון גדלות חולני. תאוריה שמערבת אותי, ועוד בנות אחרות. הוא משקר, משנה גרסאות כל כמה שעות, ועושה עלי ועל הבנות האחרות טרור פסיכולוגי מהסוג הירוד ביותר. יצור ביבים. זה מה שהוא. הכניס אותי לסרטים בלי סיבה. אם אקרא לחקירה, so be it, אין לי מה להסתיר.

הוא מזכיר לי את אבא שלי.

אני מקווה שאבא שלי כבר לא קורא כאן,

אבל יש סיכוי טוב שהוא כן. הי אבא.

את אבא אני לא שונאת.

אבל כילדה, פחדתי ממך, ובעצם גם כמבוגרת.

ממך פחדתי, ואמא, הייתה בדיכאון עמוק. ילד קטן לא יודע מה זה דיכאון, גם אני לא ידעתי. הוא רק יודע שמשהו לא בסדר. שאמא מרוחקת, מעומעמת, כאילו מאחורי וילון לבן שקוף למחצה כל הזמן. ואני לא יכולתי לחצות את הוילון כדי להיות איתה, והיא לא יכלה לחצות אותו כדי להיות איתי. והיא הסתובבה בבית כמו רוח רפאים, רוב הזמן הייתה בעבודה כדי לא להיות בבית החנוק שלנו, בלילות היא הייתה צורחת מסיוטים והייתי צריכה להעיר אותה. זה הפחיד אותי. הקולות שהיא השמיעה. כמו קולות ייסורים וכאב. גם לי היו סיוטים ושיתוקי שינה כמו לאמא. עדיין יש לי לפעמים.

לפעמים אני לא מבינה איך שרדתי את השנים ההן.

הייתה לי ילדות אומללה וכל-כך מסובכת.

וכולנו עברנו התעללות רגשית מתמשכת. וזה עצוב. כי אין מי שיכיר בטראומה שעברנו מלבדנו. וזה לא הוגן שאת 17 השנים הראשונות לחיי ביליתי בלי אמא ובלי אבא מתפקדים או נוכחים או שפויים.

בגיל 13 הם התגרשו וזה הדבר הכי שמח שקרה לי בחיים.

בגיל 17 נכנסתי ללופ הנוראי של ההפרעות הנפשיות וההרס העצמי והאשפוזים,

ודווקא מתוך זה אני ואמא התקרבנו. כ"כ התקרבנו שהגבולות נמחקו. סימביוזה מוחלטת. לא ברור אם אני אמא שלה, או היא שלי. אם אנחנו אמא ובת, או חברות טובות שמעשנות ג'וינטים פה ושם ונקלעות להתקפי צחוק. מי אנחנו בכלל.

עכשיו אמא היא כל החיים שלי.

זה לא תקין.

פלאשבקים:

שצעקת "היא ידעה הכל התולעת הזאת, היא ידעה, היא סיכסכה, היא גרמה לזה שנתגרש". הייתי בת 10 קיבינמאט. ולא ידעתי כלום.

שהתקשרת ואמרת "אני הולך להתאבד בגללך ואל תעזי לבוא אל הקבר שלי" ואת הטלפון טרקת

חשבתי שאתה הולך למות

ובתוך זה הסתבכתי בבית ספר ובמשטרה על שטות, שטות, ממש באותו היום שצעקת בטלפון בפעם המאה שאתה מתאבד.

ומאז עבר יותר מעשור ושוב הסתבכתי על שטות.

הקארמה שלי מקולקלת

והצרות מוצאות אותי גם כשאני שקטה וטובה כמו עכשיו

בטח עשיתי משהו נורא בגלגול הקודם.