הודעות על פטירתה של

נכנס לי לראש שמחר אולי דעא"ש ינסו להוציא פיגוע או סדרת פיגועים ברחבי העולם (סילבסטר)

או שבאחד מן הימים הקרובים חיזבאללה ינסו להגיב על חיסולו של סמיר קונטאר ושאר בכירים איראנים.

העובדה שאני מחוברת לחדשות יש בה משהו חיובי, כי זה מעיד על התקדמות והתבגרות, על כך שאני פחות שקועה בעצמי. בתקופות הקשות לא ידעתי כלום וגם לא עניין אותי. החיסרון הוא שזה מתיישב מאד לא טוב עם הפרעת החרדה שלי. כל החרדה שלי, או עיקרה, מתנקזת לשם. אני מסתובבת ברחוב ומתה מפחד שיהיה פיגוע. יש לי סיוטים על מלחמות. זה ברמה כזאת שזה מקשה על חיי. אבל תמיד יהיה מה שיקשה. אמא שלי תמיד אומרת לי "חרדה מחפשת כתובת". אני לא יודעת מאיפה המשפט נלקח. אבל זה כ"כ נכון. ואנשים עם הפרעות חרדה אולי יזדהו עם זה. אתה תמיד מחפש סיבות ללמה אתה חרד, אבל הרבה פעמים הסיבות הן חיצוניות בעוד החרדה היא פנימית. ולכן אין ממש איך להתמודד עם זה מעבר ללהמשיך בחיים. כדורים לא עוזרים במיוחד. לעומת זאת כדורים שלא מתאימים מחמירים מאד את החרדות. זה כל מה שלמדתי. אני חושבת שמכל הבעיות הנפשיות שיש לי, החרדות הן אלו שהכי מפריעות לתפקוד שלי. זה עינוי, זה פשוט עינוי.

פעם אחת מישהו שאל אותי איך זה מרגיש התקף חרדה. אני לא אשכח את הפליאה שחשתי - איך ברגע אחד קלטתי, זה לא נורמלי. לא לכולם יש חרדות. לא כולם חיים ככה. וזה בלתי-נתפס. כשמשהו מלווה אותך בעוצמה לאורך כ"כ הרבה שנים אתה משום מה לומד להניח שככה זה אצל כולם.

חשבתי איך להסביר למי שלא יודע מה זה חרדה. וזה קשה להסביר. אז חשבתי להסביר ע"י ציון עובדה:

חלק גדול מהפונים לחדרי מיון מגיעים באמבלונסים או עצמאית במחשבה שהם חווים התקף לב. בסופו של דבר מתברר לא אחת שמדובר בהתקף חרדה.

אז ככה מרגיש התקף חרדה. כמו התקף לב. כמו משהו שמצדיק טלפון למד"א. משהו שמצדיק אמבולנס. משהו שגורם לפחד קיומי. למחשבה שאתה עוד שניה מת.

כמובן שיש להבדיל בין חרדה כללית, להתקף חרדה להתקף פאניקה.

אני לא יודעת אם אלו פירושים מקצועיים, אבל אני עושה את ההפרדה הזאת.

התקפי פאניקה היו לי כמה פעמים בשתי תקופות עיקריות בחיים, בגיל 19 ובגיל 23. ההתקפים האלו היו הדברים הכי קשים שחוויתי בחיים. אמא שלי זוכרת אותי מטפסת על הקירות - תרתי משמע ומתחננת שמישהו יהרוג אותי ובוכה בהיסטריה. אני זוכרת שיום אחרי יום היו מזריקים לי איטומין. שהייתי זומבי. זה היה נורא. זה היה עובר אחרי חצי שעה בערך, אבל בתוך זה לא הייתה לי תחושת זמן. אלא דיסוסיאציה בעוצמה שלא תאומן. התקף פאניקה זה הכי נורא שיש לחיים האלה להציע. זה ועוד כמה דברים.