למרות שראוי לציין בבירור, לא באמת היינו ילדים, וחבל שלא הצלחנו להבין את זה אז. אני כבר מבינה את זה היום, ואתה?
אתה היית בן 22 ואני בת 23. אתה אלים וגם אני בדרכי אלימה. שנינו ילדים מגודלים, גוססים מסתמונת פיטר פן, והילדות גוססת בתוכנו, גם אם נכחיש את מותה המתקרב... מות הילדות כבר כאן. בתוכנו. נשארנו מבוגרים בלי זהות, בלי ילדות, בלי בגרות.
אני לא אשכח כשבלעתי כדורים והתקשרתי אל המדריכה בחווה לעדכן אותה במותי המתקרב. היא התקשרה לאמא שלי נסערת. אמא באה לחדר, עם ברק של טירוף בעיניים - הנה בא התקף הזעם. "החדר שלך מסריח מערק. תראי אותך, פתטית. איפה זה, איפה שמת את זה?" והיא שפכה עלי בקבוק שלם. "הנה, התרעננת? התרעננת?" היא שאלה במבט מטורף. ואני בכיתי בכיתי בכיתי ונרדמתי. בבוקר היא אמרה לי לארוז תיק ולעוף מהבית וקצת היו מכות. והבטחתי לה שאני לא אחזור לעולם והלכתי משם בוכה לחפש אותך בעיר האוהלים.
שנינו היינו התגלמות ההרס, את כולם מסביבנו עייפנו. ונפלטנו החוצה. והסתדרנו היטב. אף-פעם לא באמת ישנו ברחוב, רק הסתובבנו בו ונהרסנו בו. ולעצמנו סיפרנו סיפורים. שאף-אחד לא מבין אותנו, שאנחנו משהו מיוחד. כשהאמת המרה היא - אנחנו לא הבנו את עצמנו, ולא הבנו אף-אחד.
כשאנחנו ילדים מספרים לנו שכל אחד הוא מיוחד. אבל האמת היא הפוכה. אף-אחד לא מיוחד. כולם אותו הדבר. כולם צפויים, משעממים, מפוחדים.
הסמים והאלכוהול הפכו אורחי קבע בחיינו. ערק, נייס גאי, חגיגת, גראס אם שפר עלינו מזלנו.
בסוף זו אני שהתעשתה ראשונה, וחזרה הביתה עם הראש ברצפה מרוב בושה ואשמה. ואתה נשארת אתה. ואין לי מושג איפה אתה עכשיו, אבל מיום ליום אני פחות ופחות מתגעגעת אליך.
ליל סערה מתקרב חשרת עננים בפתח אל תדאג אהובי כל הלילה לא נישן אני אשמור עליך מן הסופה אגן עליך בגופי אל תדאג אתה התינוק שלי
רוח פראית תעקור בתים בחושך הבוער וכל העולם יהפוך לים, רק שנינו נישאר יתומים בסופה
עננים בוכים מעל אחרי תפילת הגשם רק אני נושאת תפילה שהלילה יעבור אני אשמור עליך כי אף אחד עליך לא ישמור אל תדאג, הלילה לא תקפא מקור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה