הודעות על פטירתה של

בא לי לבכות מאכזריות העולם.

אמנם אני שמחה שהזדמן לי לראות אותה במקרה ב-3 בלילה. מכווצת מכאב ומקור בפינת הכניסה לבניין, מבחוץ. אספתי אותה בידיי אל תוך כלוב והלב שלי הלם בפראות כשהבנתי כמה המגע השלי וודאי מפחיד אותה וכואב לה. הבאתי לה פרוסה רטובה ומים וכיסיתי את הכלוב בשמיכה כדי שתישן ולא תפחד.

אני חושבת שהיא פשוט שברה כנף.

בבוקר הסעתי אותה לספארי. המאבטח בכניסה הביא לי קופסה ריקה עם שלושה עכברים מתים ואמר לי לשים אותה בפנים. כשהוצאתי אותה מהאוטו היא זקפה את ראשה ואורו עיניה כששמעה את כל ציפורי הספארי. נפרדתי ממנה בחופזה. מילאתי טופס ונסעתי הביתה.

אני מקווה שהשומר באמת לקח אותה למרפאה, ושבאמת טיפולו בה שם למרות שבאופן עקרוני הם מטפלים בציפורי בר אבל לא ב'סתם' יונים.

כשחיפשתי מה לעשות איתה יום לפני כן בגוגל, כל התשובות שאנשים עם שאלות דומות קיבלו היו "שים אותה על המנגל חח" או "תזרוק אותה לפח".

אני תוהה איך זה שאנשים כל-כך שונים אחד מן השני. אני לא רוצה להישמע מתנשאת או משוויצה. כי באמת, באיזה מובן אני יותר טובה מהם? מי קבע מה טוב ומה רע? מי עוד יודע להבדיל בין הטוב לרע? אף-אחד. ואולי מעולם לא ידענו.

מה שבטוח שמבחינה אבולוציונית, אני לא אמורה לשרוד. כי אני רופפת מדי מבחינה רגשית. זה נכון שאם לא היו מלאכים שעוזרים לי בחיי לא הייתי פה. הייתי כמו יונה היונה מופקרת בחוץ בקור וכאבים, עד שאדם זר היה מחליט שאני מלכלכת את המבואה לבניין הנורמטיבי שלו ומשליך אותי לפח למות לאיטי מחנק. אבל היו בחיי מלאכים.

אני מקווה שיונה היונה תהיה בסדר. היו לה עיניים חכמות, מבינות, מוקירות תודה. ולא - זו לא האנשה. אנושות זה להניח שבעלי-חיים הם סתם תפאורה לעצמך.

כשהאמת היא שבעלי החיים והעצים והטבע הם פיסות אלוהים קטנות שרובנו מצליחים בטיפשותנו להחמיץ.