הודעות על פטירתה של

(מחשבות בעקבות הכתבה הזאת ב-time out מן הימים האחרונים).

לפעמים אני תוהה איך היו נראים חיי אם לא היית גדלה בתוך האתר האפל והמואר והמוזר הזה - ישראבלוג. 
איך היו נראים חיי אם הפינה הקטנה והאפלה שלי דאז לא הייתה עושה דרכה לבלוגים הפעילים. אם הייתי מודעת אל כמה אנשים הסיפורים שלי הגיעו. אם הייתי מבינה שאין אנונימיות באינטרנט, ושאם יש - אז כדאי להיאחז בה בכוח, ולא להפקיר אותה לטובת פידבק בכל מחיר.
איך היו נראים חיי אם הייתי חיה אותם כמו כולם, דברים קורים ואתה ממשיך הלאה בלי שלאחר מכן מאות זרים יקבלו כל פרט ופרט?
איך היו נראים חיי אם הייתי מבינה שלא כולם צריכים להיות חלק ממיצג ההרס העצמי שלי. ואם הייתי יודעת להתפלש בהרס שלי לבד כאוות נפשי, רק בלי צופים וקוראים ואוהבים ושונאים - האם הוא היה נותר כל-כך אטרקטיבי בעיניי? או שהייתי הופכת מרוב שיעמום ומחסור בפידבק לסתם... נורמלית?
אנשי תקשורת ויוצרים רבים ואפילו כמה פליטי ריאלטי יצאו מישראבלוג,
אבל גם יותר מדי משוגעים לתפארת - יצאו לא אל קריירה נחשקת-מרתקת ברדיו או בעיתון, כי אם למחלקות סגורות ופיג'מות של בית חולים. כמה מקום היה לישראבלוג בתוך זה, אני עדיין לא יודעת... זה לא גורם לי להפסיק לתהות.

מה אתם חושבים, יש לישראבלוג סיכוי לקום לתחייה?