שונאות את עצמנו. חותכות את עצמנו. מזיינות כמעט אונסות את עצמנו. ספק נהנות ספק רוצות למות, ואולי אין הבדל בין הדברים ממילא. אלא שיש, יש הבדל. לסובבים אותנו. לאלו שהכירו אותנו כשהיינו אחרות. לפני שהתקלקלנו. או לפחות הם הכירו אותנו כשעוד לא התגבשנו לכדי הדבר ההרסני שהפכנו להיות. הורים שהכירו אותנו כילדות שיכלו להפוך לכל דבר, אבל בסוף הפכנו לדבר העגום הזה... העצוב. המת. המתגלגל במורד. כלי קיבולת שנכנס לתוכו כאב במקום דברים שיבנו מאיתנו בני-אדם נורמלים.
כולן כאן בישראבלוג כל-כך אותו הדבר. ספק חיות ספק מתות מזמן. ואולי גם וגם באותו הזמן.
אתן כולכן גילגולים של עצמי
ואני שלכן
באלף ואריאציות, אלף ואחת אם תרצו.
כל-כך הרבה שנאו אותי כאן ואיחלו לשתות ציאניד ולמות. ואחרות העריצו אותי בלי להכיר ושלחו מכתבים מרגשים קורעי לב שלא ידעתי איך לענות להם אז התעלמתי.
פה זה מן חור שחור שהתנקזו אליו כל הילדות המרוסקות שלא מצליחות לגדול.
אולי לא נצליח אף פעם
אולי אף אחד לא מצליח וכולם רק מעמידים פנים שכן
אני מדברת נורמליות שוטפת אבל שפת האם שלי היא טירוף.
עד היום אני מנסה להחביא את המבטא המטורף שנשאר לי.
אני יודעת להגיד אני אוהבת אותך בעשר שפות, אבל לומר אני אוהבת את עצמי ולהאמין, לא יודעת בשום שפה בכלל.
אני מדברת עברית רוב הזמן אבל חושבת בשפה אחרת שאתם לא מבינים וחולמת חלומות אילמים. לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה