הודעות על פטירתה של

זו שבכיתה א' המורה נזפה בה שהיא עצובה ולא רוקדת כשכולם שמחים - כי היום פורים.
בתור ילדה הייתי שקטה ועצובה להפליא. יש אנשים שהכירו אותי בגילאים 'המטורפים' שלי (בין 17-23) שלא האמינו לי כשהייתי מספרת - כי עם השנים למדתי ללבוש מסיכות ולהעמיד פנים שאני לא מפחדת מכלום, הייתי רועשת ופרועה וכמו כולם האמנתי שהילדה השקטה והמפוחדת נעלמה.

אני חושבת שהזיכרונות הכו בי ביומיים האחרונים חזק במיוחד - כשהתחילו הנפצים. פעמיים מצאתי את עצמי צורחת באימה מרוב בהלה, וזה עורר בי חמלה ועצבות כלפי עצמי. אני אדם בוגר, אישה בת 25, ואני נבהלת מנפצים עד כדי צרחות בווליומים וזינוק באוויר ודפיקות לב עזות. אני בדיוק כמו האנשים שהראו בכתבת תחקיר שעסקה בנפגעי חרדות מפיגועים. רק שמעולם לא נכחתי בפיגוע. אלא אני סובלת מהפרעת חרדה בלי קשר לכלום. כשנפגעי החרדה תיארו את הפוסט טראומה איתה הם מתמודדים, עם מוזיקה דרמטית ברקע שבחר העורך, נדהמתי - כי לפתע קלטתי שזה לא נורמלי ולא כולם ככה. הם תיארו דברים שהם אחד לאחד אני. הפחד והבהלה מרעשים חזקים. הקטע הזה של ללכת בחוץ וכל הזמן לחפש מהיכן תגיע הסכנה, לבדוק את כל יציאות החירום ולהכין תוכניות ל'מקרה ש'. אבל אני מתכוונת - *כל הזמן*. הסיוטים בלילה על טילים ופיגועים. הכל. הכל זה אני. וזה מדהים לחשוב שלא כולם ככה.

בתור ילדה פחדתי מרעמים וברקים. פחדתי מזיקוקים - כשכולם התלהבו עמדתי עם ידיים על האוזניים ורציתי ללכת הביתה. הייתי מהילדים שבוכים כשבלון מתפוצץ - גם בגיל 4 ו5. פחדתי מהכל. וזה נורמלי. מה שלא נורמלי, זה כשזה לא עובר.

היו לי מחשבות שלא צריכות אצל ילד. חשבתי שכולם סביבי חייזרים ושעושים עלי מחקר. שקוראים לי את המחשבות. שמדברים עלי. שאין במי לבטוח, אפילו לא במשפחה.

ולרגעים הילדה הזאת צפה. כשיש נפצים, הילדה הזאת חוזרת.

כשצרחתי היום אמא שלי אמרה לי "כמעט עשית לי התקף לב עם הצרחה. תרגעי, זה נפצים. זה פורים."

היה לה מבט עצוב בעיניים ושאלתי אותה אם עצוב לה שהילדה שלה ככה והיא אמרה שכן.

אמרתי לה שזה התחיל רק לפני שנה בערך, הבהלה מרעשים בכזו קיצוניות שוב - ושאני לא מבינה למה זה ככה, לא קרה לי כלום מיוחד בזמן הזה. (אלא אם יוצאים מנקודת הנחה שצוק איתן והפיגועים השפיעו עלי הרבה יותר ממה שנדמה היה לי).

היא אמרה לי "נכון, לא קרה לך כלום" - חשבתי שזה הולך לכיוון של הרצאת 'get yourself together', אבל היא המשיכה ואמרה: "את פשוט מורידה את המסיכות שהיו לך כל השנים וחוזרת להיות את האמיתית"

"וזה טוב לדעתך?" שאלתי,

"זה נפלא."