הודעות על פטירתה של

נכון לרגע זה אני לא יכולה לשאת יותר את כל הכאב ואת כל הריקנות

ממשיכה לחיות מתוך תקווה שמחר אצליח להיות שוב אפאתית, קבורה בדיסוסאציה שתעלים מעיניי את המציאות הבלתי-נסבלת הזאת. האמת שאני כותבת על תקווה רק כדי שלא להדאיג. ובאמת אין מה לדאוג. אני כבר לא עושה לעצמי כלום, כי אני יודעת שזה ישאיר משפחה מרוסקת, נמאס לי להכאיב להם ולגרור אותם לתהום שלי. אני חייבת להבין שהברירה היחידה שניצבת בפניי היא להישאר בתהום הזאת לבד, מתוך חסד אל כל אהוביי, שמגיע להם לראות אור שמש, שיש להם היכולת לראות אותה, גם אם לי אין - זה הגורל שלי, זאת המחלה שלי ואין לה מזור. אני חולת צער ועלי ללמוד לחיות עם המחלה שלי לבד.

הניתוק הנוראי הזה שנחת עלי לפני שנתיים מציל אותי מעצמי, מהדיכאון העמוק שאני שרויה בו כבר יותר מדי זמן.

אם לא הייתי כל-כך שמנה לפחות היה לי אומץ לצאת מהבית. לקיים חיי חברה. להסתכל במראה. עכשיו אין לי כלום

כלום

העיקר להעמיד פנים שאני בסדר וכמעט ליפול בפח בעצמי

שום דבר לא בסדר

כלום