הודעות על פטירתה של

התחלתי ללמוד באוניברסיטה קולנוע

הממ"ן הראשון שלי חזר עם ציון - 77.

אני מאוכזבת וכועסת. אני לא חושבת שזאת תהיה התנשאות מצידי אם אומר שציפיתי לציון גבוה יותר. מעל 90. זה מה שהגיע לי.

אגב, אמא שלי מרכזת הוראה באוניברסיטה. לא סתם מנחה, מרכזת הוראה - הבוסית של המנחים. ואמנם היא לא עוסקת בקולנוע אבל היא ראתה מאות אם לא אלפי ממ"נים בחייה. היא אמרה לי שהייתה בטוחה שאקבל 100. שזה לא ממ"ן של 77. 

פשוט חצופה הציפיה של בודקי בחינות שננתח דברים שאינם מוגדרים (כמו קולנוע או ספרות) באופן שהוא כמעט מתמטי. המשמעות הדרמטית שאת רואה בסצינה מסוימת היא לא תורה מסיני. אם אני לא רואה אותה, או רואה בה משהו אחר, זאת לא טעות. זאת חשיבה עצמאית. וזה מה שאמורים לעשות כשמנתחים סרט, שיר או סיפור. אני כל-כך שונאת מורים ובודקי בחינות שבודקים דברים כאלה עם רשימות או טבלאות יבשות, אין לי דרך לדעת מה עובר לך בראש. מאכזב. ממש מגמת ספרות בתיכון all over again.

זה מכעיס אותי.

עד שאזרתי אומץ ועשיתי דבר גדול מאד ביחס לעצמי והחלטתי ללמוד באוניברסיטה, זאת אכזבה עצומה. עד לפני שנתיים עוד יצאתי ונכנסתי מאשפוזים פסיכיאטרים בלי הפסקה וכולם חשבו שאני עומדת למות. עד שמצאתי אומץ לעשות משהו נורמטיבי ופרודקטיבי, אני מאוכזבת וכועסת. אני לא יודעת בכלל. יכול להיות שבניגוד מוחלט למה שתמיד הנחתי לגבי עצמי, אולי אני בכלל פרפקציוניסטית?

ובנוסף לכל הצרות הללו יש גם המצב הבריאותי. היום נשלחתי למוקד לרפואה דחופה ומהבדיקות הרופא חושד שאולי זו לא דלקת קרום הלב אלא בכלל דלקת ריאות. ובנוסף שלח אותי לבדיקת זאבת. חחחח. זאבת. נשמע כמו מחלה מימי הביניים. אין לי את זה, אני בטוחה שאין לי. כלומר, בואו נקווה שאין לי, כי זה לא צחוק.

בינתיים אני מתה מכאבים ומפוצצת בכדורים כבר שבועיים.

אין לי כוח יותר.