דרך ההתמודדות שלה איתי בשבוע האחרון איכזבה אותי מאד, לא אשקר. פעם, לפני שנים אחדות, זה היה מספיק בשביל שאשבור את כל הכלים. אברח מהבית, אחתוך, אפסיק את הכדורים.
הפעם פשוט לקחתי אוויר ונסעתי לסופ"ש אצל אחותי. המרחק יעשה טוב גם לי וגם לאמא שלי.
היא הייתה צריכה להתמודד השבוע עם לרוץ איתי למרפאות חירום וחדרי מיון, זו כבר הפעם השישית השנה. בכל התקף דלקתי יוצא פעמיים בממוצע ביקור כזה. לא מתוך גחמה, אלא כי רופא המשפחה מכריח אותי ללכת לשם, כאבים בחזה מחייבים בדיקות בבחינת כסת"ח אני מניחה.
אני חושבת שכמה שלא אנסה להסביר לאנשים רובם לא יצליחו להבין על איזה דרגת כאבים אני מדברת. ואני מתמודדת עם מיגרנות די מחורבנות בחיים כך שכאב לא זר לי. אני יודעת שיש אנשים עם צרות רפואיות גדולות בהרבה משלי, אבל מעולם לא הבנתי מה אמור לעודד אותי בידיעה שיש אנשים שסובלים יותר ממני.
יש נשים שנאנסות וחוטפות מכות מהמשפחה שלהן כל יום במדינות עולם שלישי,
יש בסוריה ילדים בלי רגליים ובלי הורים,
יש עיוורים, חירשים וחולי סרטן.
לא מנחם אותי. בשום הקשר בחיי זה לא מנחם אותי. כשם שכל הצפונבונים המלוקקים שהיו איתי בתיכון עם בגדים יקרים וצרות קטנות מעולם לא עוררו בי קינאה. כמעט להיפך.
על כל פנים אמא שלי הייתי צריכה להתמודד השבוע גם עם דלקת ריאות של סבתא שהחלישה אותה מאד. סבתא גם ככה אחרי שבץ ועם פרקינסון שהולך ומחמיר.
ובתוך כל זה לעבוד ולנהל את הבית.
היא מאז ומתמיד המפרנסת. אבא לא בתמונה. היא באה מהבית הכי פולני שיש שבו לא מראים אהבה ואסור לקטר ואסור לשאוף לפחות משלמות. היא התרככה עם השנים. עשתה את השינוי שלה. ואני מודה שעשיתי לה את המוות בסוף גיל ההתבגרות. לא מרוע, אלא מתוך כאוס נפשי איום ונורא. אמא שלי אמרה לי השבוע ברגע של גילוי לב שלא היה בחיים שלה רגע יותר נורא מאשר היום ההוא שבו היא יצאה מאיכילוב והשאירה אותי שם אחרי שבלעתי כדורים ושתיתי בקבוק ערק והרסתי את עצמי בפעם המי יודע כמה. וכמה שלא אתנצל ואחבק ואנשק אותה ואומר לה כמה שהיא אישה חזקה ומדהימה, לא אפסיק להרגיש אשמה על האופן שבו פגעתי בה.
אני כבר לא כועסת עליה. לא על זה שבתור ילדה אסור היה לי לחבק אותה כי זה הרתיע אותה. לא על כל התקפי הזעם האלימים שאכן היו לה. לא על הפעמים שבהם קראה לי זונה או נרקומנית או אמרה לי נו אז לכי לחתוך.
מאז ומתמיד פחדתי מאנשים שמחליפים פנים בשניה כי כאלה היו שני הוריי. בהתקפי הזעם אני לא מזהה את אמא שלי, הפנים שלה משתנות לגמרי. אבל ככל שהזמן עובר אני קולטת עם כמה דברים היא הייתה צריכה להתמודד לבד. ובתוך כל זה לסיים דוקטורט בהצטיינות ולהגיע להישגים מדהימים ולגדל ארבעה ילדים עם בעיות לא פשוטות בחיים. והיא משתפרת ומתבגרת מיום ליום, גם בגיל מבוגר, וזה לא פחות ממדהים. אני רוצה להאמין שאני עוזרת לה לעשות את השינוי הזה בכך שאני עוזרת לעצמי. אני סולחת לך על הכל ומודה על הכל ולעולם לא תדעי כמה אוהבת אותך וגאה בך.
בתוך כל זה עובר עלי עוד משהו מכביד מ א ד. משהו שאני לא מעזה בכלל לכתוב בבלוג.
בגדול זאת תקופה לא פשוטה אבל יהיה בסדר. זה לא שיש ברירה חוץ מלהמשיך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה