פעם כשהייתי נפגעת ממישהו או ממשהו בחיים האלה הייתי פוגעת בעצמי. אני לא יודעת מאיפה הבאתי את הלוגיקה הזאת שדם וכאב פיזי יעלימו כאבים אחרים, רגשיים. אני מניחה שהברדק הפיזי שכרוך בלראות את הבשר שלך או בלהתגלגל שוב ושוב לבית חולים הוא כאין וכאפס לעומת הכאב הרגשי, זה קל יותר, ואכן זה הצליח לטשטש את הכאב הרגשי לכמה רגעים. אבל בסוף הכאב המקורי חוזר בתוספת צלקות, בתוספת זעם וגועל ותסכול עצמי וסביבתי. ומתישהו הפסקתי עם זה. מתישהו נמאס לי לפנטז על המוות ועל הדם והבנתי שאפשר גם לפנטז על חיים. היום כשמשהו רע קורה אני לא פוגעת בעצמי. אני גם לא אטען שאני רצה ומדלגת בשדות פרחים ושהכל נפלא. משהו כזה באמצע, שנקרא החיים. אני עוטפת את עצמי בדיסוסאציה שמגנה עלי מהכל ומאפשרת לי לדחוק דברים הצידה עד שיגיע רגע שבו יהיו לי הכוחות הנפשיים להתמודד עם מה שזה לא יהיה.
אני מרחיקה את עצמי מבני אדם, את הרגשות שנותרו לי שומרת לבעלי חיים, כי הם לא פגעו בי ולא יפגעו לעולם, כי אין בהם גרם רוע. ככה עשיתי עם סשה, החתול שמצאתי אתמול בגינה. חזרתי עכשיו מהוטירנר בלעדיו. סשה נשאר שם. עשו לו צילום, יש לו שבר ברגל והכף מרוסקת. הוטירנרית רוצה שיגיע מומחה ויעריך את המצב. אולי יהיה אפשר לטפל בזה, אולי יהיה צריך לכרות את הרגל.
אני יודעת שאם לא הייתי אוספת אותו אתמול הוא לא היה מחזיק עוד הרבה בחוץ. כזה רזה וחלש ומתוק ופייטר אמיץ. אני לא יכולה לאמץ אותו מסיבות שאינן תלויות בי וזה מעציב אותי. כשאדע מה מצבו אהפוך עולמות בתקווה למצוא לו בית. עד אז אני נשארת עם עצב. על סשה, על הכלב העיוור-חירש שהיה שם, שאיזה חלאה אנושית זרקה לפח, ואנשים טובים חילצו אותו משם. עם עצב על הכל. ועם יכולת מאד מוגבלת לעזור.
ואני נזכרת בסרט שראיתי שלשום, שהראו בו אישה מבוגרת שניסתה לשים קץ לחייה. וקרה לה הדבר הזה שרוב האובדניים לא מעלים בדעתם שיכול לקרות: היא נשארה בחיים. כולה הייתה מרוסקת, עצמות שבורות, המעיים שלה התפוצצו. לפי אופי הפציעות אני מניחה שהיא ניסתה לקפוץ. הראו אותה שוכבת שם עם צינור בגרון ולא יכולה לדבר. ואחר-כך בלי צינור על כיסא גלגלים. היא נשארה נכה. היא תצטרך ללמוד להכניס לעצמה קטטר. ולחיות במציאות חדשה מחורבנת עוד הרבה יותר מקודם.
אני מניחה שלא סתם קשה לאנשים להרוג את עצמם. אני מניחה שאם יש איזו ישות עליונה, היא באמת לא רוצה שנגמור לעצמנו את החיים. היא רוצה שנלמד לחיות עם העצב הזה. ושנלמד לנסות להקל מעט על העצב של אחרים.
סשה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה