הודעות על פטירתה של

מתישהו לאורך הדרך אתה לומד שכדי לשרוד בחברה האנושית, אתה צריך לוותר על מוסר, מצפון וכבוד, ולהפוך לבן-זונה אפאתי שמוכר את כל הערכים שלו בשביל להרגיש קצת פחות פגיע.
כולנו שטנים מהלכים על פני הקרקע
אין חברות אמת
אין אמת בכלל
את כל שנות ההתבגרות שלי הקדשתי לניסיון להפוך לכלבה פוגענית כמו כולם,

והצלחתי יופי, ועכשיו אני לא מתנצלת,

אבל אני אשקר אם אומר שאין לי ייסורי מצפון.

אני לא כועסת עליכם. גם לא על עצמי.

מבוהלת, אולי, ועייפה בעיקר. מיואשת.

כבר בדרך לירושלים הייתי בהתקף חרדה ובסרטים הזויים. כלומר, ברגע מסויים עמד מחוץ לאוטובוס הנוסע בן-אדם עם אקדח שהסתכל לי בעיניים, ואני בהיתי בו מהופנטת כשהוא הצמיד את האקדח לרקה שלו, אבל האוטובוס המשיך לנסוע לפני שהוא הספיק ללחוץ על ההדק ולפוצץ לעצמו את המוח. הבנתי שזאת הייתה מן הזייה, אני מניחה. הייתי גם בדה ראליזציה עצומה. הגעתי אליהם לדירת חדר שלו בירושלים, והתחלנו לעשן, לעשן ולעשן, ידעתי מראש שאני אכנס לסרטים ובכל זאת הופתעתי כשזה קרה בכזאת עוצמה. רק פעמיים קודם לכן נכנסתי לסרטים כאלה מסתם ירוק - בפעם הראשונה שעישנתי כמות רצינית, ובפעם שבלעתי חתיכת חשיש גדולה,

הא ואתמול הייתה הפעם השלישית, 

וזה היה נורא וישבתי על הרצפה של השירותים ושמתי את הראש והידיים על האסלה וכל דקה נמתחה והרגישה כמו עשר והיה לי קשה לזוז.

לא נהניתי בשום שלב של הערב, אבל סוף סוף ההשפעה של הירוק ירדה וגם הסרט הרע כבר נגמר, שכבנו שלושתנו במיטה וראינו פאקינג רמזור כשפתאום הוא התחיל לגנוח והבנתי שהם מביאים ביד אחד לשניה, כשאני שם איתם באותה המיטה.

קמתי בהלם וצעקתי 'מה אתם עושים'

והם גיחכו חשבו שאני סתם מובכת

לא מובכת, זאת לא המילה, זה פשוט הדבר האחרון שרציתי לראות.

לראות אותה, הגירסה הצעירה שלי, ממש אני בגיל 17 הורסת את עצמה, לראות אותו מנצל אותה כדי שיוכל להכריז כבר שהוא לא בתול.

והם ציחקקו ואמרו סליחה אנחנו כבר מסיימים

ואני הלכתי לשירותים ואין לי מושג למה הייתי כל-כך נסערת, אולי כי חזרתי ברגע אחורה לבחורה שהייתי לפני שנים, ואולי כי זה תפס אותי בהפתעה, ואולי כי הרגשתי כמו כלב עלוב שמזדיינים על-ידו במיטה ולא סופרים אותו, אז נכנסתי לשירותים וריסקתי כוס לרצפה, והיא התנפצה ולא היה להם אכפת כי זה סתם כוס. כלומר זאת סתם כוס. והוא אמר לי להצטרף, מבעד לדלת הוא אמר, אז חתכתי את עצמי בשקט - חצי שנה שהתאפקתי נגמרה בשניה מדממת אחת.

פשטתי את החולצה והלכתי אליו והתחלתי לשפשף לו את הזין עם היד המדממת שלי, ביחד איתה

ואין לי מושג מה הלך שם, אם הם לא ראו את הדם בגלל החושך, או אם לא היה אכפת לו כי הוא היה כל-כך חרמן, או אם כל זה קרה כי עישנו כל-כך הרבה, או פשוט כי זאת אני ולאף אחד לא אכפת אם אני חותכת או לא ואם אני מורחת לו דם על הזין או לא.

בשלב מסויים הם הבינו שחתכתי

אמרתי שאם כבר עושים אורגיה של הרס עצמי אז בואו נלך עד הסוף, והוא אמר 'יאללה בואי', מה.

והתחלתי לארוז את הדברים שלי והם להתנצל

וממש רעדתי, בטח גם את זה לא ראו בחושך.

רציתי ללכת אבל 3 בלילה ואין לי לאן

הבנתי שעדיף לי ללכת לישון ולחכות לבוקר.

וכל אחד הלך למיטה שלו

והוא הלך בשקט לאמבטיה ואסף את כל הזכוכיות וניקה את הדם שלי

וכולנו לקחנו קלונקס כמו חבורת פסיכים ונכנסנו למיטה, כל אחד למיטה שלו,

ובמיטה נתקפתי בפאניקה כי הבנתי שחתכתי אחרי חצי שנה שלא. והתחלתי לחוש אשמה נוראית על התגובה חסרת הפרופורציות שלי. אני בת 24 כמעט. הוא 22, היא 17. ובמקום שאני אהיה המבוגר האחראי הייתי כהרגלי ילדה מטומטמת. והשתמשתי בדם שלי שוב בתור אקט אלים ובתור נקמה. במקום להגיד במילים 'מה שאתם עושים גורם לי להרגיש רע', חתכתי. כי לא מצאתי את המילים.

הבנתי שהחלום שלי על חיים נורמאליים היה רק חלום. הבנתי שאין לי חברים. הם לא חברים שלי. אף אחד לא חבר שלי. ובטח שאין לי מה לחפש בירושלים.

ובבוקר קמתי והעמדתי פנים שכלום לא קרה, שאני בסדר.

אבל יודעים מה,

קרה. ואני לא בסדר.

הרגשתי כמו גלגל שלישי, כמו גירסה זקנה ושמנה למשהו שהייתי פעם, ומה שהייתי פעם גם לא היה כזה נהדר. יש לזה מילה אבל אסור לומר אותה בקול.

ועכשיו יש לי חתכים על הידיים ולשמחתי הם לא עמוקים

אבל הם שורפים

ויש לי להקיא.

ואני לבד

ואני לא רואה את הסוף

קטעים נבחרים:

"ישבתי באיזה בר-מסעדה", מספר רועי, 26, עובד הייטק מרמת השרון, "ופתאום הגיע חבר של חבר, ושאל מי בא לעשות ריטלין. אני לא אומר לא לסמים חדשים, אז הלכתי אתם. נכנסנו כולנו לתא אחד בשירותים, אני, החבר שלי ועוד שלושה שלא הכרתי קודם. אחד מהם הוציא כלי לפירור כדורים. אחר כך הוא שפך את האבקה על המתקן של הנייר טואלט והתחיל לחלק שורות עם כרטיס אשראי. זה נראה בול כמו קוק. חבר שלי הוציא שטר ועשה ממנו צינורית והתחלנו להסניף. שתי שורות לכל אחד. ההרגשה הייתה מוזרה קצת, זה לא הקוק שפותח לך ישר את האישונים, אבל זה מעורר לגמרי וגם מפקס. בחיים לא התרכזתי בשיחת שולחן כמו שהתרכזתי אז".

דילר' כלשהו: "אתה מוכר גם כדורים נגד דיכאון וחרדה?
"לוריבנים, כל החבר'ה האלה, קסנקס, קלונקס, מאוד חזקים, אבל קשה להשיג אותם ואנשים מעדיפים את הריטלין".

והבולשיט של הטופ:

"תרון נוסף שיש למחסלי הדיכאון הוא חוסר תיאבון שמלווה את השימוש בהם - עובדה שזכתה להבלטה בתוכנית הרדיו של ורדה רזיאל ז'קונט, הכוהנת הגדולה של הכדורים הפסיכיאטריים - מה שהופך את הכדור למבוקש ביותר בקרב אנורקטיות מתחילות או סתם בעלי קילוגרמים עודפים שמתעצלים לקיים משטר דיאטטי. "

אי-אפשר להתמסטל מכדורים כאלה, אם אתה לוקח נוגדי דיכאון זה לא עושה אותך 'מאושר', וריטלין זה לא קוקאין, ואין סיבה להסניף את זה בשירותים על הנייר טואלט כי זה לא סם,

אולי אם אנשים כל-כך מטומטמים אני אתחיל למכור את הכדורים הפסיכיאטרים שלי. 30 שקלים לכדור, למה לא. מסתבר שיש מי שיקנה

הנה הכתבה הנהדרת