הודעות על פטירתה של

הסופה הכתה בנו חזק מאד.

לרגעים מסויימים של שיגעון גדלות חשבתי לעצמי שהבית שלי הוא המוקד לסופה. כלומר, היינו ממש בעין הסערה.

חמישים ומשהו שעות בלי חשמל ושלושה התקפי זעם הזכירו לי שהוויסות הרגשי שלי עדיין, כרגיל, שואף לאפס.

כל העצים מסביב לביתי נפלו. מדובר בעצים גדולים ועתיקים. אחד מהם נפל על האוטו של אח שלי והשמיד אותו לגמרי. אני מוצאת את זה משעשע, הוא פחות. במילא זה רכב חברה, מה אכפת לו? חוץ מזה נפל איזה גגון במספרה שממול, עוד ועוד רעפים עפו מהגגות ואריחים נפלו מהקירות, היה חורבן גדול מסביב! מה שמפחיד זה שכל סופת הרוח הזאת נמשכה עשר דקות. עשר דקות שהולידו כל-כך הרבה הרס. הרוח העירה אותי משינה. הדבר הראשון שעשיתי זה לצעוק "מה זה?!". חשבתי שזו אחת מהפרעות השינה ההזויות שלי ושאני הוזה. אבל לא. כל החלון דפקו וזזו חזק-חזק. שמעתי דברים נשברים ומתנפצים ובומים גדולים. דברים עפו לי על החלון. פחדתי על אמת. כשהרוח פסקה ירדתי למטה ונפלה לי על הלסת. כל השכנים עמדו למטה מיואשים. ראיתי חמישה מכוניות שנהרסו. השבילים והכבישים היו חסומים.

יומיים לאחר מכן הגיעה סופת רעמים שהכאיבה לי באוזניים. בכל רעם קפצתי כבת שנתיים בפחד גדול, והתחבאתי מתחת לשמיכה. אנשים בחוץ צעקו, ואחרי זה צפרו וצחקו, כשיצאתי למטה הבנתי למה - כל הרחוב היה מוצף. כמו נהר. בחדשות צילמו את הרחוב המוצף שלנו בשלושה מהדורות שונות. 

במהלך כל השעות ללא החשמל חשבתי לעצמי מחשבות. שהחיים שלי לא הולכים לשום מקום. ושאני חייבת להפסיק לאכול כל-כך הרבה. הייתי נסערת כמו הסערה שבחוץ.

היום הסופה נגמרה. וגם הסופה שבתוכי נרגעה.

לצלם יותר מדי לא יכולתי. הייתי יומיים בלי פלאפון.

האוטו של אח שלי 1 (ולידו האוטו של השכן קבור לגמרי)

האוטו של אח שלי 2

ערימות עצים אחרי הסופה:

שאריות גן ציבורי (ערימה אחת מתוך חמש):

וידאו לאחר ההצפה:

אם יש לי עבר של הפרעות אכילה 

ולאורך השנים עליתי המ-ון

ועכשיו אני בעודף משקל 

והביטחון שלי בגובה הדשא

ואני כבר לא יוצאת שבועות עם אנשים

וכבר חודשים לא מסוגלת ליצור קשרים חדשים או לחדש ישנים

כי כל הזמן בראש שלי השומן שלי וכמה זה מביך

האם זו

הפרעת אכילה?

על אף שאני ממש לא בתת משקל

(אבל גם לא במשקל עודף שהוא מסכן חיים, פשוט שמנמנה)

ועל אף שאיני מקיאה

לכאורה

זו לא הפרעת אכילה

אבל זה מפריע לחיים שלי

אין לי כמעט שום דבר אחר בראש

וכל יום אני מבטיחה לעצמי שהפעם אוכל בסדר

וזה לא קורה, זה לא קורה

יש פה ושם ימים שכן

אבל אחרי זה לא

זה מבאס אותי

וויתרתי על החיים בגלל זה

בגלל חוסר הביטחון

אין לי כלום

ואין לי מושג איך לצאת מהלופ הזה

אני עושה קופי פסט מהפייסבוק

למקרה שזה יעניין מישהו גם כאן

נדמה לי ששכחתי להסביר מדוע בחרתי בקעקוע המסויים הזה. הקעקוע שמכסה את הצלקות שלי.
לקעקע על עצמך עורב זאת בחירה שיכולה להיראות לאנשים מסוימים קצת משונה. 
אז אשמח להסביר - עורב מתקשר לרוב האנשים אל מוות ואפלה, יש שמפחדים מהעורבים ומהמשיכה שלהם למוות (אכילת נבלות),
אבל אפשר להסתכל על זה גם אחרת לגמרי - העורבים משתמשים במוות מתוך הצורך והרצון שלהם לשרוד ולהישאר בחיים. הם בוחרים בחיים. הם אוכלים נבלות כדי לשרוד, כדי להיות בריאים.
וכך גם אני (במובן המטאפורי כמובן). בחרתי לא אחת בדרכים "אפלות" או "מפחידות" וב"פלרטוט" עם המוות, בסיכון עצמי - אבל בדיעבד אני יודעת שעשיתי את זה רק כדי להישרד ומתוך כוח החיים והרצון לחיות. אפשר לומר שנזקקתי ל"מוות במנות קטנות" כדי להימנע מהדבר האמיתי והסופי, ועדיין להרגיש שיש פורקן למצוקה שלי ולרצון להזיק לעצמי.
בזמן האחרון יש לא מעט מאבקים שקוראים לאנשים לצאת מהארון הלבן, כלומר לדבר על קשיים נפשיים ואני הכי בעד, אז אספר לכם כבר עכשיו -
מעולם לא ניסיתי להתאבד. אנשים מופתעים כשהם שומעים את זה, אבל מעולם לא ניסיתי (למרות שרציתי, באופן אובססיבי), וכל מה שעשיתי היה בידיעה שאישאר בחיים, אבל כן פגעתי בעצמי במכוון אינספור פעמים, לפעמים בצורות חמורות הרבה יותר משהתכוונתי.
אני לא ממליצה לאף אחד לבחור בדרך הזאת, אני מצטערת שהרסתי לעצמי את הגוף ואת הנפש, גם אם זה היה מתוך רצון להישאר בחיים. אני מצטערת שפגעתי באנשים סביבי והפחדתי אותם, אני מצטערת על השנים שניהלתי בלוג חושפני שאולי השפיע לא טוב על כל מיני נערות מבולבלות, אבל כנראה שזאת הדרך היחידה שהכרתי במשך שנים.
אני שמחה שזנחתי את הדרך הזאת, ושהפסקתי לפגוע בעצמי, ושבחרתי סופית בחיים, וגם כשקשה לי אני לא מצטערת לרגע שבחרתי חיים.

הקעקוע:

וכך נראתה היד שלי לפני:
(לא אמור להוות טריגר לדעתי)
...
...
...