הודעות על פטירתה של

בקרוב אחתום כבר שלושה שבועות בלי סיגריות, וזה הוביל אותי לכמה מחשבות בעניין גמילה. נתחיל מזה שלהפסיק עם סיגריות זה לא באמת קוץ בתחת, זה חתיכת קקטוס שלם בתחת. ובאמת יש רגעים ביום שאני שואלת את עצמי למה אני עושה לעצמי את זה, למה הפסקתי? שלושת הימים הראשונים היו בפרט גיהנום ומאז זה מתחיל להירגע ולדעוך. אני בטוחה שאם היה לי תמריץ ראוי יותר מאשר רק "זה עושה קמטים וכאב גרון" היה לי אפילו יותר קל והייתי שואלת את עצמי קצת פחות למה בכלל הפסקתי.

אבל עכשיו כשזה נאמר, אני חייבת לציין בגאווה שמעורבת במידת מה של רחמים עצמיים שעברתי דברים הרבה יותר קשים בחיים שלי מאשר הפסקת עישון, כולל גמילות בעניינים פסיכולוגים וכן, גם פיזיים.

אני שמחה שהפסקת העישון שלי מתקבלת באהדה, לאף אחד אין ספק שמה שאני עושה חשוב, לאף-אחד אין ספק שזה תהליך לא פשוט, יש לגיטימציה לבן אדם להסתובב בתחושה שעובר עליו משהו,

למרות שזה כלום כלום כלום בהשוואה לדברים אחרים שאף אחד לא מתרשם מהם. כמו לצאת לעבודה כשאתה בדיכאון למשל. או כמה להיגמל מאלכוהול.

די הנה אני כבר לא יכולה לשתוק בעניין יותר. מי שמכיר אותי יודע שאני עדיין שותה אלכוהול, ואני מניחה גם שהיחס שלי אל אלכוהול הוא לא בריא. אבל מעטים הם האנשים שהכירו אותי בתקופה המחורבנת שלי עם השתייה שנשארו איתי כדי להעיד מה היה, וגם הם לא באמת מבינים כמה קשה זה היה וכמה האלכוהול שיחק תפקיד משמעותי.

גם כשאני מספרת לאנשים הכי קרובים לי, אנשים אינטילגנטים, משכילים, שעברתי גמילה מאלכוהול בכוחות עצמי הם מגחכים לי בפרצוף. הם לא מאמינים לי שאפשר להתמכר לזה פיזית. הם לא מדמיינים שאלכוהוליסט זה בן-אדם שיכול להיראות נורמטיבי, ולא הומלס מתנודד שמזיל ריר ומסתובב עם שקית חומה ומשתין על קירות.

חבר'ה, בשבוע ההוא לפני שנה וחצי כשהפסקתי לשתות, זה היה השבוע הכי קשה שעברתי אי-פעם. דחפו לי מרשם של ארבעה קלונקסים ביום שלא אפרכס לי למוות או משהו וחזרתי הביתה (כבר עדיף לעבור את הגיהנום הזה בבית מאשר בפאקינג שלוותה). ועברתי את זה לבד בבית אחרי ששלושה קהילות שיקומיות של גמילה סירבו לקבל אותי כי היו לי גם הפרעות נפשיות, ואני מדברת אתכם על קהילות של תחלואה כפולה. (הצביעות בהתגלמותה).
אז כך זה היה. שבוע שלא נרדמתי בלילות, היו לי התקפי זעם איומים, שלשלתי כל הזמן ורעדתי כמו נרקומן, ככה שבוע, ועברתי את זה לבד ואף-אחד לא הבין שמה שאני עושה כל כך קשה לי. 

והנה העניין, לא רק לי זה היה קשה. גמילה מאלכוהול נחשבת לאחת הגמילות הקשות והמסוכנות בעולם, מי שלא מאמין לי מוזמן כמובן לקפוץ לביקור בגוגל.

אני מבינה גם למה אנשים לא לקחו את העניין ברצינות. כולם סביבי ידעו שיש לי בעיה עם אלכוהול אבל הם כנראה לא ידעו עד כמה. כי כל מכור יודע לשקר ולהסתיר באופן שלא יבייש עבריין צמרת.

הייתי שותה כל יום מ-12 בבוקר, אני יודעת שאתם מחפשים את "הצהוב" ורוצים לדעת כמויות, אז מדובר כאן בחצי-עד שלושת רבעי בקבוק גדול של ערק ביום, אולי זה לא נשמע המון, אבל עירבבתי את זה עם כדורים פסיכיאטרים וטונות של כדורי הרגעה ופה ושם גם נייס גאי וחגיגת. הסתובבתי ברחובות בימים, ובלילות הייתי ישנה בבתי מלון עם הידיד הפסיכוטי שהיה לי אז. אנשים היו מזמינים לי משטרות סתם כי נראיתי מוזרה ומפחידה, והייתי בורחת כל פעם. איבדתי את המוסר. הייתי גונבת כשנגמר לי הכסף. בהתחלה מחניות, בסוף זה היה אובדן כל-כך גדול של המוסר שכבר מצאתי את עצמי גונבת מהבית של אבא של חברה שלי, או של הורים של ידיד שלי, וכמה פעמים גנבתי מהחוות סוסים שהייתי בה, כולל איזה בקבוק יקר שעמד שם לקישוט כבר המון שנים - כי אם לא היה לי לשתות הייתי מקבלת התקף זעם מהגיהנום ובוכה וצועקת.

וכל הדברים האלה קרו אבל אתם יודעים, מרוב כל הבלאגן שהיה אז אף-אחד לא חשב שעניין האלכוהול כזה רציני, אבל הוא היה, זה תמיד היה שם ברקע עוד מימי התיכון, בתקופות הרעות זה כמובן היה מתפוצץ ולפני שנה וחצי זה היה השיא.

אחרי שהצלחתי להתנקות פיזית הגעתי עם עצמי למסכנה שהחוקים של AA לא עובדים עלי, ועשיתי עם עצמי חוקים נורא נורא ברורים לגבי מה מותר ומה אסור, ואחרי שנה וחצי זה עדיין עובד לי ולא איכזב אותי. כן אני שותה, אבל בשליטה, רק באירועים חברתיים, עם מגבלות של תדירות וכמות וכו'.

זה לא פוסט שבא לומר אויאויאוי אני מסכנה תרחמו עלי,

זה פוסט של תסכול לא בגללי רק אלא בגלל המון אנשים שמתמודדים עם דברים שלא נחשבים לאישיו בחברה הנורמטיבית אבל הם כל כך קשים.