הודעות על פטירתה של

אין לי בעיות בראייה ולא ברגש. הערפל הוא שמקשה עלי לתקשר אתכם.

מהערפל הזה נובע קצר תמידי בתקשורת. קצר שמחבל ביכולת שלי לצאת החוצה, וביכולת של החוץ להיכנס אלי.

כי ערפל חוצץ ביני לביניכם. ביני לבין כולם. וכל המילים שבעולם לא יוכלו לשנות את זה.

עוטף אותי ערפל שכולא בתוכו כל יכולת לתקשר, להרגיש, להרגיש באמת. לאהוב, להיות נאהבת. לחוש ביטחון, לחוש ממשיות. לקבל תחושה של מציאות. של ביחד.

ישנו ערפל שלא מאפשר לחבק או לגעת. ערפל שכופה עלי בדידות איומה.

תחושת העצמי שלי מפוררת.

זהות עצמית לא יכולה להיבנות אם אין אינטרקציה עם החוץ, עם החברה. היא לא יכולה להיבנות בתוך עצמה. היא צריכה להתקיים בתוך חברה אנושית, בתוך אינטרקציה רציפה. שאין לי. כי אני בודדה. אין דרך החוצה, אין דרך פנימה.
משהו תמיד אובד באמצע הדרך. נעלם. נמוג. ויוצר תסכול גדול בשני הצדדים.

אני לבד - אני משוגעת - אבל כותנת המשוגעים שלי היא ערפל שהוא משתק, כובל, הוא מעמעם את הכל. גם את הרגש. את תחושת המציאות.

כלואה בתוך עצמי

רוצה לצאת החוצה

חרדה קיומית. שוב, תמיד, חרדה קיומית.
ניתן לפתור אותה רק באמצעות קהות חושים מכוונת למחצה.

(מעמידה פנים שיש לי כאן בחירה.) 

"Your own body is a phantom, one that your brain temporarily constructed purely for convenience"

החיים האלה מטופשים וחסרי היגיון, אין צדק קוסמי, יש כיליון קוסמי, יש חדלון תמידי של האהבה, שמכוון אלינו מלמעלה, שמכוון אלי בזרקור גדול של חושך... עכשיו תורי לאהוב אותך בלי תכלית, עכשיו תורך להיות עיוורת אלי. אהבות אמת אף פעם לא נפגשות. הן מתקיימות קרוב אבל רחוק, תמיד קרוב, תמיד רחוק. מתקיימות על רצף אחר של זמן ומרחב, ביקומים מקבילים, ישרים מקבילים שלא נפגשים אף-פעם.

אני שונאת את כולם
ואני שונאת את עצמי

שונאת כל-כך

אבל בתוך כל זה
נדמה לי שאני אוהבת אותך.

זה לא מתאים עכשיו

לכי מכאן