הודעות על פטירתה של

אתמול הרגשתי יותר טוב וחשבתי שאני בסוף המחלה.

והיום שוב חרא. הצלחתי לקום מהמיטה רק בשש בערב. אני חלשה כל-כך אני בקושי מצליחה לזוז ואני בקושי מצליחה לנשום. אז התחלתי לבכות מרוב ייאוש על הכל. מחר חוזרת לבית חולים לביקורת. אני מניחה שאני בסדר ושתוך כמה ימים הכל יגמר. אבל זאת מחלה כל-כך שוחקת. וברקע יש עוד דברים מעצבנים ואני מרגישה שהחיים מורטים ממני חתיכות ושאני מתפרקת.

סליחה אם אני מלודרמטית

אבל אני מרגישה מחורבן

ואמרו לי בבית חולים שבחלק גדול מהמקרים דלקת קרום הלב זה משהו שפשוט קורה והם לא יודעים למה,

אבל אני תוהה אם זה לא קשור לאורח החיים שניהלתי עד לפני כשנה. האלכהוליזם, הסמים, העליות והירידות המטורפות במשקל, החתכים, התזונה הלקויה, האי-כושר, הפרעות השינה הקשות, מצבי הרוח, הכדורים הפסיכיאטרים הכרוניים, הסיגריות שאמנם הפסקתי לעשן, אבל הנזקים אולי נשארים.

בשום מקום לא נכתב או נאמר שזה קשור. אומרים שזה או וירוס שמסתבך או שזה פשוט קורה וברפואה לא יודעים למה. אבל אני עדיין תוהה אם בכל זאת יש קשר.

מה אנחנו עושים כאן בכלל?

כותבים מילים ריקות לחלל הריק והמופשט, ומקבלים בשתיקה את השתיקה המהדהדת מנגד.

בהתחלה חשבתי שזה רק הבלוג שלי מת ככה. אבל משיטוט קצר אני מבינה שזה הכל. מת, שממה. אלו הם פרפורי גסיסה מתמשכים שמסרבים להיקטע. אולי עדיף היה לפרוש בשיא, ולא לנסות להמשיך להחיות לשווא את הגופה המפרפרת הזאת שנקראת ישראבלוג. כי בואו נודה באמת, בלוגים אישיים זה פאסה. בעידן הוירטואלי של היום הכל מהיר ומתמצה במילים ספורות. מי בימינו מקדיש יותר מדקה (וגם זה בנדיבות) למה שיש לאדם אחר לומר. אף-אחד. אפילו את הכתבות אנחנו לא קוראים, רק את הכותרת. ומייד רצים לטוקבקים להגיב בהתלהבות את דעותינו הבורות והאלימות. הימים בהם עקבנו בעניין אחרי אנשים זרים וחיכינו לעוד פוסט ועוד גילוי על הדברים האישיים ביותר, הימים האלו חלפו.

נדמה לי שהרוב כאן הם פליטים מהשנים התוססות יותר, שמנסים להתרפק על קסם שאבד ולא יחזור. לא היה ולא יהיה מקום מוגן כל-כך ופרוץ כל-כך כמו ישרא בלוג. לא היה ולא יהיה מקום שבו החשיפה כל-כך גדולה, אבל כל-כך לא ממשית או מורגשת בחיי היום יום (לרוב). לא היה ולא יהיה מקום שמנקז אליו כך את כל הלא-שייכים של החברה, ונותן להם להרגיש שייכים בכל זאת. שייכים בתחושת הבדידות והזרות שלהם. שייכים זה לזה. ולמשהו גדול.

מה אנחנו עושים כאן בכלל.

אם תשומת לב הייתה כל העניין כולו, היינו עוברים להיאחז בפייסבוק בנואשות כמו כולם, בניסיון לדלות כל טיפה של תשומת לב אפשרית. הרי שם היד קלה על המקלדת. על הלייק, על התגובה. הכל מיידי ומהיר. אם כי שם תגובות הנאצה לפחות בשם גלוי הן. אין שם "ללא שם". אוו איך אני זוכרת את ללא השם האלו. ואת האיחולים הלבביים שלהם. איך אני זוכרת את השונאים שעקבו אחריי באובססיביות במשך שנים. ואת אלו שעקבו אחרי באהבה במשך שנים. את אלו שבכו עלי מבלי שידעתי על קיומם. את אלו שפגשו בי בעולם שבחוץ במקרה או שלא במקרה. כל מיני כאלה. אבל עכשיו ישראבלוג מת. ואנחנו לא משחררים.

הכל קרה כל-כך מהר. מהיר עד בילבול. שאננות הצעירים התפוצצה לי בפרצוף.

רגע אחד הייתי בסדר גמור, ורגע אחר-כך התחילו הדקירות בחזה ותחושת החנק. בהתחלה חשבתי שאולי זה התקף חרדה גרוע במיוחד וניסיתי להירגע, למרות שעצם התחושה הייתי מחרידה. אחר-כך התחילו גם הכאבים הנוראיים בגב, בכתפיים, בצוואר ובשיניים. כאבים שאני לא יכולה לתאר במילים. כאבים שמעולם לא חוויתי. עוצמות הכאב האלו לימדו אותי מחדש את ההגדרה למושג כאב. התחלתי לבכות בהיסטריה מרוב כאבים בגב. אמא התעוררה והביאה לי אופטלגין וכרית חמה, היא הניחה שנתפס לי השריר בגב חזק וזה מקרין לחזה. האמנתי לה. ניסיתי לישון אבל לא הצלחתי. כולם כבר נרדמו. הכאב הלך והחריף. גיליתי שאני לא מסוגלת יותר לשכב מרוב כאב. ישבתי על המיטה כפופה במשך 5 שעות של סיוט מתמשך. מדי פעם קמתי לשירותים רק כדי להקיא שוב ושוב מרוב כאב. ולא נרדמתי.

בשש בבוקר דפקתי לאמא בדלת ואמרתי לה שאני צריכה רופא. חשבתי שאולי זזה לי חוליה בגב או משהו. הלכנו לקופת חולים. המזכירה המטומטמת התייחסה אלי בזילזול וגרמה לנו לחכות שעתיים לרופא פנוי, על אף שהבהרתי לה שהמצב חמור ויש גם כאבים בחזה. היא אמרה לי "אבל את לא קבעת תור ואני עושה לך טובה עכשיו", אמא שלי נראתה על סף פיצוץ מרוב כעס אבל ישבנו בשקט. אחרי שנכנסנו לרופאה היא שלחה אותי לבדיקת אקג. והמזכירה הטיפשה גרמה לנו לחכות עוד חצי שעה. בסוף נכנסתי ולא הצלחתי לשכב ובכיתי שוב ממש חזק, התביישתי שהתפרקתי ככה. עשיתי מאמץ והצלחתי. בשניה שחזרה התוצאה, היחס כלפיי השתנה בבת-אחת. פתאום מזמינים לי אמבולנס (למרות התנגדותי) ומסיעים אותי בכיסא גלגלים לבית חולים. הרופאה אמרה שזה רק כדי לשלול בעיה בלב. אמת? הייתי בטוחה שאלך הביתה ויאמרו לי שהשריר שלי תפוס והכל בסדר. הייתי בטוחה שארגיש בכיינית מטומטמת והיסטרית כמו שאני בדרך-כלל.

בסוף אמרו לי שזאת דלקת קרום הלב ושאני צריכה להישאר באישפוז.

הביאו לי תרופות והמצב השתפר כל-כך מהר. בין לילה.

היום ביקשתי להשתחרר. אחרי שהאיש המבוגר מחדר עשר נפטר, לא יכולתי להישאר שם עוד דקה.

שמעתי את המשפחה שלו עומדת מחוץ לדלת החדר שלי, שם הם בחרו להתמקם, בהתחלה הם רק בכו והתחבקו. אחר-כך עברו לדבר על כמה הוא סבל ושכך מוטב לו, ועל איך הם ידעו שזה עומד לקרות, אחרי זה הם דיברו על הסדרי הקבורה והמחירים. זה היה מזעזע. מוות מחריד אותי. רציתי לברוח.

עטיתי פרצוף בריא ומעט ייפיתי את המציאות בשיחה עם הרופא, והסכימו לשחרר אותי,

כי באמת המצב השתפר פלאים באופן מהיר מאז שהתחילו לתת לי תרופות.

כל עוד לא יהיה סיבוך המחלה הזאת לא מסוכנת.

אבל הסבל היה נורא. עכשיו הכאבים נסבלים וכבר אין לי חום ואני לא מקיאה. קצת בחילה. חולשה. כאבים קלים. אני לא יכולה לעמוד יותר מדי זמן כי מתחילים הכאב ותחושת החנק. אבל העיקר שזה יעבור.

אני מאחלת לכולנו שנת בריאות ושלווה.

תהיו קשובים לגוף.