ישבתי במשך כמעט שעה על הפוסט הזה, רק בגלל סיבה פשוטה והיא שלא היה לי מה לכתוב. תמיד יש לי מה לכתוב ומה לומר, זה גם למה פתחתי את הבלוג הזה, אך עכשיו הבנתי משפט שהמורה לספרות אמרה באחד השיעורים השבוע והוא ש"כותבים רק כשעצוב", ורציתי להגיד לה שזה לא נכון אך לא מצאתי בי 'כוחות' להגיד זאת באמצע השיעור, בטח שלא בפני כל הכיתה. אך עכשיו אני חושבת כ"כ הרבה על מה לכתוב בפוסט הזה, כי האמת שדי נמאס לי לכתוב על כמה שהתקופה האחרונה טובה ונהדרת, על כמה שהולך לי טוב בלימודים ועל כמה שהופתעתי לראות שיש לי חברים טובים באמת ועל כל מה שדיברתי בפוסטים האחרונים, ואני בטוחה שגם לקוראים (אם יש כאלו) נמאס מזה.
כמובן שקורים גם דברים פחות משמחים, ואשתף איתכם אחד מהם. בסופו של אחד השיעורים מישהו שאל את הבחור שחיבבתי (חיבבתי בלשון עבר, אותו אחד שכתבתי עליו באחד הפוסטים לא מזמן) למה הוא לא מתחיל איתי, כשהם ישבו שולחן אחד מאחורי וזו הייתה שאלה שהייתה מכוונת בערך לשנינו, כי הוא ראה שאני מקשיבה גם כן. אני לא אכתוב כאן מה הוא ענה לו אך זו לא הייתה התשובה שציפיתי לה והיא לא בדיוק שימחה אותי, אך אני שמחה שהפסקתי לחבב אותו עוד לפני כן. חוץ מזה, פעם אחת כשהיינו אני ואותו בחור שחיבבתי עם עוד מספר אנשים, היו לנו מן בדיחות משותפות כאלו ודיברנו ותקשרנו אחד עם השני בצורה חופשית לגמרי, ואחד מהבנים העיר שאנחנו משלימים אחד את השני, ולאחר מספר דקות הוא העיר שאנחנו עושים זאת שוב. זה היה נחמד לגמרי לראות שאולי עוד יש לי סיכוי איתו ולגלות שיש לנו כימיה טובה. אבל גיליתי עליו גם מספר דברים פחות טובים ואפשר להגיד גם רעים, שאני מעדיפה לא לפרט עליהם, שכן גרמו לי לחבב אותו פחות ולהעדיף להישאר כחברים או חברים טובים.
חוץ מזה, באמת שאני שמחה לגמרי ואני משתדלת תמיד להיות כמה שיותר אופטימית עם ראש פתוח ולא להתעצבן על דברים קטנים שיש להם משמעות גדולה. אם כולם יעשו זאת, נחיה בחברה הרבה יותר טובה.
מכירים את הרגעים האלו שאתה נשאר חסר מילים אחרי שמישהו עשה או אמר לך משהו, וכל מה שאתה יכול לעשות באותו רגע או לחייך ולשתוק כי אין לך באמת מה להגיד? זו אחת ההרגשות הטובות ביותר. במיוחד כשזה בא בלי שציפית לזה, או כאשר זה בא ממישהו שלא ציפית ממנו להגיד לך את זה. כבר הרבה זמן שלא הרגשתי כך, וזו מן תחושה שאי אפשר להסביר. מצאתי אנשים שאני כ"כ נינוחה איתם, יותר נינוחה מהחברים הרגילים שלי שאני מבלה איתם ביום יום, וכעת הם הפכו להיות כאלו גם כן, אך הם שונים לגמרי. במקרה הם אחים, אבל הם ממש מקסימים ונורא כיף להיות בחברתם, מכל הבחינות האפשריות. ויותר מכך, הם מעריכים אותי, לעומת המון אנשים אחרים שמחשיבים את עצמם כחברים שלי. הם תמיד שמחים כשאני איתם והם תמיד מקשיבים למה שיש לי להגיד גם אם זה לא משהו חשוב, וזו פשוט הרגשה נפלאה להיות עם אנשים כאלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Optimist
