אז פספסתי בקצת את האפשרות לכתוב על ט"ו באב, על אהבה מיתולוגית, אהבה ראשונה וכל הקשור בזה, אבל אדם שאוהב לא תמיד צריך לכתוב על זה באותו היום או התקופה, הוא יכול לעשות את זה תמיד. אדם שאוהב לא צריך את היום המיוחד הזה בשביל להראות שהוא אוהב. הוא פשוט אוהב, תמיד, והוא מראה את זה תמיד, אולי לא תמיד אבל לרוב.

כתבתי כבר יותר מדי פעמים בבלוג על אהבה, ובכל זאת אף אחד מהפוסטים האלו לא מתאר את זה כמו שצריך, או כמו שאני חושבת באמת. בכל אחד מהפוסטים הקודמים יש משהו שקשור לאהבה ואומר על זה משהו, אבל זו לא באמת התמונה הגדולה שעליה צריך להסתכל.

באמת יצא לי לקרוא את כל הפוסטים הקודמים שלי וזה גרם לי לצחוק ולחייך בו זמנית.

אנשים יכולים להשתנות כ"כ הרבה עם הזמן ואולי בהתחלה ובמהלך זמן מסוים אנחנו לא שמים לב לזה, אבל כשמסתכלים לאחור רואים שינוי ענק.

זה תמיד כיף לראות שינויים, בעצמך, בסביבה, באנשים שאיתך, בכתיבה שלך.

לא רק אנחנו אלה שמשתנים ומשנים דברים בנו ובחיים שלנו, אלא זו גם הסביבה שמשנה אותנו, ויש לה השפעה גדולה על החיים שלנו. לפעמים ההשפעה הזו טובה ולפעמים היא רעה, זה תלוי בדברים רבים, אבל אם אתה מודע לשינויים ולסיבות לאותם שינויים זה הרבה יותר קל להמשיך בדרך שלך ולא להישאר תקוע בעבר ובדברים האלו שמחזיקים אותך ומונעים ממך להתקדם הלאה.

בעוד כחודש הבלוג יהיה בן שנה. זה נשמע הרבה זמן אבל נשמע גם נורא מעט.

שמחה שהצלחתי להחזיק את הבלוג במשך שנה ולכתוב פה ושם. פעם כתבתי כאן הרבה יותר, ואני עוד לא בטוחה מה השתנה בדרך שזה נהיה פחות ופחות מחודש לחודש. במיוחד כשחשבתי לעצמי שבחודשיים האלו של החופש אני אכתוב כאן הרבה יותר, אך כנראה שלא.

זה ישתנה כשיתחילו הלימודים אני חושבת, כשיהיה יותר על מה לכתוב ויהיה צורך במקום לכתוב בו ולשתף יותר, כנראה שלא הייתי צריכה את זה בחודשיים-שלושה (אולי אפילו ארבעה) החודשים האחרונים.

אבל חייבת להודות שכתיבת הפוסט הזה גרמה לי להתגעגע לכתוב כאן כמו פעם.

שיהיה המשך שבוע טוב ושקט,

אנה.