יושבת על הגדר

עד היום הגעתי לשיחה בטענות, רציתי תשובות מהצד השני שיפיגו לי את כל מה שאני חושבת, להתמסר להסברים וההבטחות שלו, להתכסות בהם עד המצח לאחוז בהם, לעצום עיניים ולסרב להאמין שהמפלצות בראש שלי הן למעשה מתחת למיטה שלי.
לימדו אותנו פעם לא לזרוק אשמה על מקורות חיצוניים, כך אנשים חלשים מתנהלים, לאחוז בתפיסה בה אנחנו המקור להכל ולהוריד אצבעות מאשימות.
אמרו לי להתאבל לפני שנפרדים, כדי לבוא מוכנה יותר לפרידה או לחילופין לקבל זריקת אושר על פרידה שבסוף נמנעה. אבל אהבה אמיתית לא יכולה להרשות לעצמה לומר מילות הספד לפני שהיא באמת כבר איננה, אנשים ציניים חשוכים עושים זאת כי הם מפחדים להרגיש, אך איזה מין חוסר כבוד זה לנהוג בחסכון כלפי האהבה הנכזבת שלך ולא לכאוב את הכאב לה היא ראויה.
יאמר לזכותי שיש מפלצות בחיים שלי שהצלחתי ליצור איתן קשרי ידידות טובים, חלק אחר שעדיין מתאכזרות אליי וחלק נוסף כמו שאמרתי כנראה מחכות לי מתחת למיטה. פעם אמרתי שאעדיף לטייל בדרך שתטיל עליי סערות רבות, אבל רק כי הייתי טובה במשחק האדישות מול מפלות החיים, היום אני התכסיתי חלודה, איבדתי משובבות הנעורים ומהאומץ להתגרות בגורל, לא כל כך מתחשק לי להתחשל היום, ואפילו הייתי רוצה קצת שקט. קצת נחת, קצת הפוגה למען חידוש של מלאי התובנות. הן פשוט לא מגיעות בזמן סערה מתמשכת, רק בין ההפוגות, כשהכל משתתק, כשרק העלים מטפטפים לזכר הגשם, עם הריח הרטוב והאוויר הנקי זה הזמן לסכם את הסערה.
"איזה גשם אה? " "כן לגמרי"