יש בעל.

יש ילד (כל עולמי).

יש משפחה. בית. אוטו.

כולה 21. איזה דוסית.

אבל כשאני מדפדפת אחורה אני מתמכרת כל כך בקלות לכל הבדידות והעצב. איזו תקופה נוראית, וכמה שמדהים ומלא געגוע לקרוא עליה.

בא לי לרגע לחזור לשם ורק להרגיש את התחושות האלו עוד פעם אחת... לשבת בבית הישן של ההורים, מול החום של התנור הזקן... לשמוע את אותם שירים ישנים שבהם עצמתי עיניים ובכיתי כל כך.

עכשיו טוב לי, או שאולי אפילו לא.. אבל עם כל מרוץ החיים והאחריות אין לי זמן להתעכב ולגלות.