אני מתהלכת ברחוב שעשוי מחלומות שנשברו, חלומות שנספו בסערה של כאב, וסבל.
פריטים רבים נחים סביבי, צצים בכל פינה. עולה באפי ריח צרוב של פיח, ריקבון. אני מעקמת את אפי בגועל, ומחמיצה פניי. אך ממשיכה ללכת.
עיניי מגלות זר פרחים נבול בצד הדרך, מדיף ריח של עצב. רגלי מורמת ובועטת בזר הפרחים שנשרו, ברגע שנעלי פגעה בזר, הוא התמוסס לאבק, אשר נישא עם הרוח המצחקקת של רוחות אשר השתחררו מכאב אין סופי.
כף ידי חפנה את המועט שנותר מאפר הפרחים, נשיפה קצרה מפי העיפה את כל האפר הרחק. חיוך ערמומי נוצר על פניי.
הסתובבתי על עקביי, ופניתי בחזרה לדרך, אך גיליתי דבר משונה. כל החפצים השבורים, אשר הזכירו עבר עצוב ומלא צלקות - נעלמו כליל. רק חפץ אחד היה מונח על הרצפה, מול רגליי, כלגלוג.
שעון כיס עשוי זהב, שבור ושרוט, מחוגיו אינם נעים בכיוון הרגיל, הם זזים נגד כיוון השעון.
כרובוט, ידי נשלחה אל שעון הזהב, חיוכי הפך חיוך שלו ועדין, בעיניי נראה ניצוץ תקווה מחודש. ברגע שעורי החשוף והחי נגע בשעון הזהב, התפורר הוא לאפר מנצנץ. צחוק מלגלג נשמע באוויר, וכל גופי התקשח בבת אחת.
"נכשלת, שוב." קול הרעים מעליי.
באותו רגע שפיותי חזרה אליי, בהיתי באפר בחוסר אונים, חלומי לחזור לעברי, גדול יותר מחלומי לחיות.
וכך שברתי את תקוותיי, והעבר נשאר חלום מנופץ שלעולם לא יתגשם. עוד צנצנת זכוכית לרחוב של רסיסי זכוכיות, שברי החלומות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
