|
מאוחר מידי?
לא הופתעתי לגלות שמכוון אליי אקדח, כשהתעוררתי. מצמצתי כמה פעמים באגביות, נאנחתי וקמתי באיטיות מהמיטה. לא הופתעתי לגלות שמיי מכוונת אליי אותו. מבטה היה נוקשה. ידה הימנית, שאחזה באקדח, הייתה יציבה. שיערה האדום והקצר היה אסוף בקוקו גבוהה, שלא ממש החזיק את שיערה. היא לבשה גופייה כתומה ומכנסונים שחורים עם קשר פרפר. נשמעת חמודה?
טוב, היא ממש לא. השותפה הישנה שלי. היחידה שמבינה אותי. היחידה שיכולה לסבול את האופי שלי. היחידה שבאמת מסוגלת להרוג אותי. מיי חזקה, לא כמו שאר העלובים שמנסים לתפוס אותי.
עינייה הכחולות נצצו. הם תמיד נוצצות....
עמדנו בשקט במשך כמה דקות, ואז הסתערתי עליה. כמובן, לא היה לי סיכוי לנצח - אבל שווה לנסות, לא? לבסוף מצאתי את עצמי מוטח בקיר, ברצפה, עם אף מדמם, שרוע מתחת למיי שישבה עליי כדי שלא אקום.
"זה היה טיפשי," היא אמרה בקול שלה. הקול היפה שלה..? לא, הקול העמוק והקשה שלה.
"טוב, כבר סיכמנו שאני אדם טיפש. עכשיו אני גם נידון להורג. משהו חדש?" אני שואל. היא פשוט שתקה.
"למה את לא יורה בי?" שאלתי. היא נאנחה וקמה מעליי. היא התיישבה על המיטה וטמנה את ראשה בין כפות ידיה. התיישבתי בגבי אל מול הקיר והעוותי את פניי כששמתי לב לכאב באפי.
"את תצטרכי לעשות את זה מתישהו," אמרתי.
"אני לא יכולה אידיוט," עכשיו המסכה שלה ירדה. היא כבר לא הייתה יציבה.
"מיי, תקשיבי לי -"
"לא", היא מייבבת.
"כן. את חייבת," אמרתי את זה בביטחון רב יותר משאני מרגיש.
היא התחילה למחות וכך המשכנו להתווכח עד שנישקתי אותה. כן, אני יודע, אבל בכל זאת נישקתי אותה. נשיקה ראשונה בגיל 25, מגניב אה?
"עכשיו, את מוכנה להרוג אותי?" לחשתי, עדיין קרוב כל כך אל שפתייה, בעלות הטעם המתכתי. הרגשתי דחף עז פשוט לגרור אותה למיטה ולחבק אותה, לעולם לא לעזוב. אבל ידעתי שהיא לעולם לא תסלח לעצמה על זה. היא הנהנה ודמעות ירדו מלחייה. היא לא ממש בכתה, הם פשוט יצאו מעינייה וזלגו הלאה. ככה נראים אנשים שבוכים? מיי הרי לעולם לא בוכה...
היא נשקה אותי נשיקה חפוזה, עדינה, רכה.
"היית שותף טוב," היא אמרה חלושות. הנהנתי והענקתי לה חיוך. עד לאיזו רמה אדם צריך להגיע, כמה פתטי הוא צריך להיות כדי להתחנן למותו? כדי לייחל לסיום חייו? ידעתי שמיי לא תירה בי אם לא אשכנע אותה. אם היא לא תירה בי... אם לא תעשה את משימתה, היא לא תוכל להראות את פניה שוב. היא תצטרך להיות במנוסה. כמוני.
הרעיון עולה בי בשנייה האחרונה.
במנוסה איתי. אף אחד לא ייתפוס אותנו. אני נושם אוויר כדי לעצור אותה (היא דורכת את הניצרה).
בום.
(אני מת?)
(אני מת?)
(אין אור כשמתים.)
(מאוחר מידי.)
(אני מת? מאוחר מידי?)
(אני מת.)
כתבתי את הקטע הזה אחרי שראיתי את 'היוקרה' (וואו! פשוט וואו! מיכלים מלאים באנג'יירים מתים! חחחח אלוהים אדירים... היה לו תאום או שזה היה שיבוט?), ותהיתי לעצמי... מה אדם חושב שהוא מת? תיארתי לעצמי שהוא פשוט בהלם. אז...
בום.
| |
גשם
ישבתי על הספה בסלון, מכורבל בשמיכה עבה וחמה. אפילו בתוך הבית הבל פי הפך לערפל לבן שמתפוגג לאחר שניות אחדות. היא, לעומתי, הייתה לבושה רק בחולצתה ובמכנסי הג'ינס שלה. היא ישבה על אדן החלון, והביטה בגשם כמו מהופנטת.
"לא קר לך?" אני שואל אותה.
"קר לי," היא עונה לי. "תמיד קר לי."
אני מתבונן בצריף הרעוע שאנחנו נמצאים בו. בסרטים, בריחות ממרדף נראות מלאות באדרנלין, אקשן, ורובים. ובסוף הכל מסתדר לטובה. הכל נכון, חוץ מהסוף. רובים, אקשן ואדרנלין. חלומו של כל ילד קטן, והסיוט הכי גדול שלי. במשך שנה אני ולורי בורחים. אנחנו לא בטוחים ממי. לפני שנה היינו תלמידים רגילים בתיכון, בעיירה קטנה שכוחת אל. עכשיו הפרצוף שלנו דבוק לכל לוח מודעות בארצינו. איך הגענו למצב הזה?
"ג'ון?" היא לוחשת לי, עדיין לא מסיטה מבט מהגשם.
"כן?" אני שואל.
"בוא נצא לגשם."
"אני שונא גשם."
"ואם אני אבקש יפה?"
"אני אקשור את עצמי לספה בשרשראות ברזל."
"בבקשה!" היא ניגשת אל הספה בתחנונים. היא מציקה לי בלי סוף, כך שברור לי שהיא לא תפסיק אם לא אסכים ותינטור לי טינה לנצח.
"טוב נו," אני נאנח. "קצת גשם לא הרג אף אחד."
"יש!" היא צוהלת וגוררת אותי מהספה. אני נרעד כשהיא פותחת את הדלת ונותנת לקור מקפיא העצמות להיכנס.
"בספירה לשלוש," היא אומרת לי.
"לורי..." אני מתחרט.
"אחת," היא לוחשת ונועצת בי מבט מלחיץ.
"שתיים," אני אומר באי רצון.
"שלוש!" היא גוררת אותי אל הגשם וצוחקת צחוק אמיתי. בהתחלה אני עומד כמו בול עץ, לא שם לב לשום דבר חוץ מהקור המשתק. אני שונא גשם.
"תרקוד איתי, ג'וני!" היא חופנת אלת ידיי בידיה עם חיוך בוהק, המים נוטפים ממנה והלאה.
"אל תקראי לי ג'וני!" אני מנסה לשאוג מעל לרעש הטיפות הנופלות. ברק מכה פה ושם ואני רוקד בתנועות מתוחות, בטוח שהברק ייפגע בי.
"אתה לא כיפי היום," היא אומרת בילדותיות.
אני נושף בבוז ומסתכל עלייה רוקדת בגשם. לפתע אני נרגע למראה תנועותיה החינניות. הריקוד שלה עדין ומטופש, אבל יפיפה. לבסוף היא מוותרת על הריקוד ועומדת ישר, מבטה מופנה לשמיים וידיה פרושות לצדדים כאומרות:
"החיים יפים. העולם יפה. תחייך."
והיא אכן מחייכת. ואז אני קולט שאני לא רוצה שהיא תפסיק לחייך לעולמים. אני שוכח מהכל חוץ ממנה. מאלה שרודפים אחרינו. מהבית. מהעתיד. מהסכנות.
אני ניגש אליה, ולפתע לא שם לב לקור המקפיא, אלא רק לתחושה החמימה שמתפשטת בגופי. לפני שהיא מספיקה לפקוח עיניים אני כבר עומד מולה.
"לורי..." אני ממלמל.
"אתה עדיין שונא את הגשם?" היא שואלת, ואני קרוב אליה מספיק כדי להרגיש את נשימתה החמימה על עורי.
"כן," אני מהנהן. היא מפתיעה אותי כשהיא כורכת את זרועותיה סביבי, בחיוך מבוייש.
"תנשק אותי כבר," היא לוחשת ומסמיקה.
"אני אוהב אותך," ואני מצמיד את שפתיי לשפתיה בעדינות. הנשיקה נמשכת זמן רב מכדי לספור. כשאנחנו מתנתקים אנחנו זוהרים ומחייכים.
ואז אנחנו שומעים את ההזעקה. והיא מזילה דמעה. אבל אני לא מוכן לוותר, אז אני אוחז בידה.
ואנחנו רצים.
שלוםם (:
אין לי מה להגיד פה.
כן.
מבחן במתמטיקה מחר 
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סקיילר