כחלק מהתוכנית החדשה שלי שנקראית "להפסיק לשמור טינה ולשדר את זה על גברים אחרים" החלטתי שאני צריכה להרפות מכל הזכרונות הרעים שיש לי.

אחד השלבים זה לעבור בראש על כל מי שיצאתי איתו ודפק אותי בסוף ואז להבין שלמזלי זה מאחורי ולהמשיך הלאה.

היו לנו חברים משותפים, תחומי עיניין דומים, התחלנו כידידים והיו הרבה פעמים שבאמת היה כיף ואהבתי להפגש איתו. כשאני חושבת על זה עכשיו, אולי היה חסר משהו אבל אז לא ראיתי את זה. אולי כי מאוד חיבבתיי אותו אבל סה"כ כזוג לא התאמנו אחד לשני. לא הייתה בינינו כימיה מינית, הרגשתי שאני צריכה ליזום את זה תמיד. הוא יזם שנתנשק ונתחרמן אבל לא מעבר לזה. שזה בסדר בהתחלה אבל כמה אפשר למשוך? הוא אמר לי פעם בעקיפין שאחרי סקס לפעמים הוא מאבד עניין בבחורה. אבל לא ייחסתי לזה חשיבות רבה בהתחלה. חבל שלא.

היו פעמים שנהנתי איתו וחשבתי שאולי יצא מזה משהו טוב אבל מצד שני היו רגעים שהוא נשמע לי מאוד ילדותי. כמו ילד קטן שחושב שמגיע לו הכל.

אז הגיע השלב שהוא יזם שיחות יחסינו לאן ועשה לי רגשות אשם כשאמרתי לו שאני לא רוצה להיות חברה שלו. עוד כמה פעמים כאלו ואמרתי שבסדר, נכנס תחת ההגדרה של ריליישנשיפ. אחרי שבועות של פורפליי סוף סוף שכבנו (וזה היה סקס ממוצע ולא יותר). אלא מה, קרה מה שהייתי צריכה לדעת שיקרה והוא התחיל לאבד עניין והתחיל לריב איתי על כל שטות קטנה והמצב התדרדר. אני חושבת לעצמי, בשביל מה כל המניפולציה הזאת? בשביל מה היה לשכנע אותי מלכתחילה? הרי סקס היה זמין מההתחלה ואני לא מאלה שצריך להכניס אותם לקומפורט זואון של מערכת יחסים בשביל זה. אז מה הטעם? אני בחיים לא אבין. לא היה פה שום אתגר אלא אם האתגר היה להפוך אותי לחברה שלו. שזה נשמע לי הזוי.

בכל מקרה, כל זה נגמר בזה שהבנתי שזה בזבוז זמן ואמרתי לו שילך לחפש חברה בת 14 כי זה הגיל המנטלי שלו ואני לא מעוניינת להתמודד עם זה.

אז מה למדנו בשיעור זה?

לשים לב לדגלים אדומים ולא להקשיב לחברים שאומרים "הוא בכלל לא כזה!"

לנסות לא לצאת עם בחורים בגילי אלא אם הוא מפגין בגרות מההתחלה (לא קורה 99% מהמקרים)

הבעיה הייתה בו ולא בי

don't try to save a sinking ship

ליל"ט