החלק המוזר הוא שסה"כ אני בן אדם דיי אופטימי ושמח. אני שמה לב לדברים הקטנים והטובים שבחיים, יכולה להתרגש ממשהו פשוט, לפעמים אפילו ילדותית (עם שמחת חיים נאיבית שכזאת).

אבל אז. אז רואים את הגרעין. בפנים מתחת להכל יש אותו. אני מתארת בראש שהוא בערך בגודל של כדור טניס. והוא אדום וממש ממש רותח.

יש אותו והוא מלא בכל הכעסים שנשארו בי מהחיים, בכל החוסר ביטחון עצמי, בכל השנאה העצמית שמתפרצת החוצה לפעמים. 

אני אוהבת את עצמי כל עוד אני לבד. כי אני עם עצמי למדתי להתמודד (רוב הזמן). אבל ברגע שנכנס עוד מישהו לתמונה אז כבר יש בעיה. 

אני מרגישה שבשביל מישהו אחר אני לא נראית יפה ומושכת. יש רגעים (ודיי הרבה לצערי) שאני לא אוהבת את הגוף שלי כל כך וחושבת שאם הוא לא יהיה מספיק יפה אז אף אחד לא ירצה אותי. כי קול קטן בראש אומר לי, "איזה משקל כבר יש לאופי שלך? מה הוא כבר שווה?".

ואני לא יכולה להפתח ולאהוב ככה. אני לא מצליחה. לא מצליחה להבין איך מישהו יכולה לרצות להיות איתי. לא מבינה איך מישהו יכול לצאת איתי יותר מחודשיים.

הרי אני פמיניסטית ונלחמת בזה שיראו נשים מעבר לתמונה יפה ודו-מיימדית שצריכה רק להראות טוב. אבל כל התסביכים והמלחמות הפרטיות שלי מנצחות כל פעם מחדש. 

הלוואי ומישהו היה יכול לתקן אותי.