מרגישה שיש לי סערה בראש ואני מנסה להשתיק אותה. כאילו שאם אפתח לרגע חלון אז הכל יעוף באוויר ואני לא אצליח לסדר בחזרה את המחשבות.

אבל לא משנה עד כמה אני משתיקה אותה, אני עדין מרגישה אותה בפנים.

אני יודעת שהרוב זה מפחד ובכללי אני בכלל לא בן אדם דרמטי ויותר נוטה להיות רגועה (מה שכן, עם פתיל קצר יחסית). אני גם מאוד עייפה אז בכלל עדיף שאלך לישון.

אבל הרגשתי צורך לכתוב פה משהו.

הבעיה היא שאני מפחדת להקשר לאנשים ולהפתח. אני מדברת על גברים עכשיו כי חברות יש לי מספיק, ואני אוהבת אותן וסיננתי ככה שנשארו אלו שבאמת אכפת לי מהן. אבל, פאק, אני לא מבינה למה המוח שלי בנוי ככה שממש קשה לי להיות עם מישהו.

זאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני מכירה מישהו ואני מרגישה שאני מחבבת אותו באמת ואני לא מכירה אותו מספיק זמן אבל חלקיק כבר נתקע לי בלב. וזה אף פעם לא קורה. אני יכולה לשקר לעצמי אבל האמת היא שכל מי שיצאתי איתו ידעתי שהוא לא מתאים לי. 

אפילו אם לקחת את האחרונים, אחד יצאתי איתו כי חשבתי למה לא (וכל הזמן הרגשתי שזה לא זה, לא משנה כמה ניסיתי, והמגע והנשיקות לא הרגישו נכון), שני שיצאתי איתו וידעתי שזה יהיה נטו סקס למרות שאמרתי לעצמי שאני רוצה משהו רציני, שלישי שהתעלמתי מכל המינוסים שלו כי חשבתי שאני והוא יכולים להיו זוג חמוד (אבל הוא זרק אותי וטוב שכך כי הוא עיצבן אותי עם השובניזם והסקסיזם שלו כל כמה ימים וגם ככה הייתי נפרדת ממנו). 

והפעם זה שונה וזה משגע אותי כי עד עכשיו הייתי על תקן "טוב, הוא לא בשבילי אבל נראה כמה זה יחזיק"ולא "אני ממש מחבבת אותו ורוצה שזה יצליח ומה עושים במצב כזה בכלל".

והוא מפחד, ואני מפחדת, והוא לחוץ, ואני לחוצה. הוא אומר הרבה ומאבד את עצמו ואני אומרת קצת כי אני לא מצליחה לתרגם למילים את מה שאני מרגישה ומה שעובר לי בראש. ושנינו אומרים שהכל בסדר.

הכל בסדר.

לא יודעת איך כל הפוסט הזה יצא ממני. כנראה הייתי צריכה להקיא מילים בשביל לנקות קצת את המערכת.