לא כתבתי על זה אף פעם ולא חשבתי שאגיע לזה פה. אני מרגישה צורך להוציא את זה ממני לפני ששוב אתפוצץ.

לפעמים אני שוכחת שיש לי ערך מעבר למראה והגוף שלי. 

לפעמים אני מסתכלת על עצמי ומתחילה לבכות.

לפעמים אני לא אוכלת כי אני מקווה שאולי זה יעזור לי להרגיש טוב עם עצמי.

לפעמים בא לי להקיא את עצמי.

אני נלחמת בזה כל כך הרבה שנים ומנסה לקבל את עצמי כמו שאני אבל כל כך קשה לי.

לא משנה כמה התקדמות אני עושה.

בסוף זה מגיע לשלב שאני בוכה במקלחת.

אני במשקל הכי נמוך שלי מזה שנים ואני עדין לא מרגישה טוב עם עצמי. זה כל כך מיאש.

בדיוק כמו בקריקטורות שעושים על הפרעות אכילה. שום דבר לא משתפר. שום דבר לא משתנה. לא משנה איך את נראית וכמה קילוגרמים את מורידה.

אני לא מכוערת. אני לא שמנה. אמרו לי הרבה פעמים שאני נראית טוב. מקבלת יחס מגברים (לרוב גם לא רצוי ובינינו יחס גברי אף פעם לא השפיע עלי וגרם לי להרגיש אחרת).

אבל.

זה לא נותן כלום אם את לא אוהבת את עצמך כמו שאת.

ואני עייפה.

כמה בקרים התחלתי מהמחשבה שעכשיו זה יהיה שונה ואני לא אתן לזה להפריע לי יותר.

כמה לילות הרגשתי רע עם עצמי.

אולי עשיתי כמה צעדים קדימה. יש לי שמלות, יש לי בגדי ים, אני יכולה להצטלם ולהרגיש יפה.

אבל אני עדין מרגישה פי 2 מהגודל שלי, עדין לוקחת אוכל ולפני שאני בולעת אני מחליטה לירוק אותו לפח שלא יהיו קלוריות מיותרות, עדין משווה את עצמי לאחרות, עדין לא שלמה עם כל הסימנים שיש עלי, עדין לא אוהבת את הבטן שלי למרות שההקף שלה קטן מיום ליום.

אני שוכחת שאני בן אדם חי ונושם. שמגיע לי אהבה. קודם כל מעצמי. הלוואי והייתי זוכרת את זה.

שאני מעבר למספר על משקל, שהגוף שלי מסוגל להרבה ויש לו כוח ועוצמה שאני צריכה להתגאות בה, שאני צריכה להגיד תודה שאני מתעוררת כל בוקר ליום חדש ושאני בריאה ושלמה.

כל מה שאני רוצה זה את היכולת לאהוב את עצמי.

אני לא גוש שומן. אני לא ציצי, תחת וסקס.

אני פנים ושיער וידיים ורגליים ואצבעות וציפורניים ובטן וברכיים ויריכיים וגב ו..ו..ו.. והכל זה אני וזה פאזל אחד שאין עוד אחד דומה לו. 

ולפאזל הזה יש אופי ויש אהבה לתת ודעות ורגשות ורצון להשתנות לטובה.

יהיה טוב.