אני עולה ונופלת. תקופה טובה לכמה שניות ונופלת שוב.

אני כל הזמן מדוכאת, מעדיפה להיות לבד מאשר עם אנשים.

כשאני עם אנשים אני כזאת טובה בלשחק אותה מאושרת ושטחית. 

כאילו אין לי דאגות ובעיות בחיים חוץ מהלימודים לפסיכומטרי שהתחלתי לא מזמן והכסף שאני צריכה לחסוך לקראת חופשה קצרה באירופה אחרי הפסיכומטרי והטיסה לארה''ב לסוכנות היהודית בקיץ.

כל היום שלי הוא מאבק. מאבל על כל דבר שאני מכניסה לפה וכל דבר שאני גם מוציאה חזרה. 

איפה שהו איבדתי כבר תקווה לעצמי. מדדתי ג'ינס שקניתי בקיץ האחרון. כבר בקיץ הרגשתי בטטה ועכשיו הוא יותר צמוד עליי מה שאומר שגם שמנתי.

הפסיכוטרפיסטית שאני הולכת אליה המליצה לי לפגוש את הפסיכיאטרית של המכון. היא חושבת שאולי טיפול תרופתי יוכל להועיל במקרה שלי... הפתרון האחרון שהייתי רוצה הוא טיפול תרופתי. מלחיץ אותי לחשוב שאני מגיעה למצב שאני צריכה תרופות פסיכיאטריות.

אני ממש מתרכזת בלימודים.. בורחת לשיעורי בית כל הזמן. קוברת את עצמי במרתף עם השיעורים ומשתמשת בפסיכומטרי כתירוץ לכל הזמנה ליציאה או בילויי כלשהו. אני לא יכולה להסתכל על עצמי ועל איך שאני נראית, לא בא לי לצאת החוצה עם כל השומן הזה.

החלטתי להיות טיבעונית. לא אקשקש שזה מאידיאולוגיה ושאכפת לי כל כך מבעלי חיים ובשר זה רצח.

זה נטו כדי שאני לא אוכל שטויות כמו גלידות ושוקולד וכל זה.. זה גם תירוץ לאנשים שרוצים ללכת לתקוע אוכל משמין כזה או אחר שאני פשוט לא מסוגלת לאכול. אבל אני משחקת את המשחק. אני טבעונית לא כי יש לי הפרעת אכילה חלילה. אני טבעונית כי בשר זה רצח וחלב זה אונס ומקנחת ב"תעמי בריאות" וזה סוגר את הדיון והחקירה.

כואב לי שאני נותנת לחיים שלי פשוט לעבור בלי לנצל אותם. אני חיה בלי לחיות.

איכשהו מתחילים איתי כל הזמן בחורים. כמעט בכל מקום שאני מגיעה אליו. לחברות שלי כבר אין כוח לשמוע את הסיפורים ההזויים האלה.  הייתי בדייט לפני שבועיים עם בחור מקסים. 

זה לא ממריא בנתיים. בהתחלה הוא אמר שהוא ממש בעניין אבל שיש לו את הפסיכומטרי על הראש, הוא עשה את המבחן ביום שישי ומאז עדיין לא שמעתי ממנו.. לא שאני לחוצה עליו. תכלס אני סתם קצת חרמנית כי מאז ששכבתי עם האקס שלי לפני שלושה ומשהו חודשים לא התקרבתי פיזית לאף אחד..

קורה שאני מוצאת את עצמי בוהה בעורף והגב והשרירי זרועות של הבחור שיושב מולי בכיתת פסיכומטרי שלי ומריירת.. חח 

מבאס אותי שהבחור שיצאתי איתו אולי כבר בכלל לא בעניין שלי.. מצד שני גם ככה אין לי חשק להתחיל לצאת עם מישהו, להרשים, לטרוח.. 

כל פעם אבל אני זאת שבורחת. הוא קלט שמשהו דפוק בי. הוא עלה על זה ישר.

באסה כי תכלס הייתה לנו כימיה טובה ולדעתי היינו נהנים יחד.. טוב שיהיה. הלך אחד יבוא אחר.

אני צריכה להתמקד בעצמי ולהוריד כבר את המשקל המעצבן הזהההה!!!

בא לי להרגיש טוב עם עצמי, בא לי להתלבש יפה ולהשקיע בעצמי.

אני חושבת שזה כל כך לא בריא שההערכה העצמית שלי תלוייה ישירות באיך שאני נראית. כאילו שאין לי שום דבר להציע חוץ מציצים וסקס.

זה מדהים שאף אחד שמכיר אותי לא היה מעלה בדעתו על מי אני באמת ומה אני עוברת. 

אולי אני באמת חולת נפש ואני באמת צריכה תרופות.

ההורים שלי סובלים. הם מנסים, ואני לא מצליחה בכל זאת לסבול אותם. אני בתוך תוכי אוהבת אותם. באמת. אני פשוט לא מסוגלת לסבול לשמוע אותם או לדבר איתם או לראות אותם.

הם נושא מאוד רגיש אצלי. בעיקר כי אני מאשימה אותם בכל מה שדפוק בי.

הפסיכותרפיסטית שלי שאלה אותי רם אני מוכנה שנעשה גם מפגש עם אמא. היא אמרה שהי תשמח לדבר איתה. אמרתי לה שאין לי בעיה שהן יפגשו אבל אני לא רוצה להיות נוכחת.

אוף בא לי לבכות ולישון.

בא לי חיבוק מאריק..