השיר הזה תקוע לי בראש כבר כל הסופש..

מיום ראשון סבתא שלי מאושפזת, מצאו לה גוש, לא יודעים עוד אם זה סרטני או לא.

אני במצבים כאלה נהיית הכי אפטית שיש. וזה מציק לי שאני ככה.

אבל הראש הפרקטי ולב האבן שלי מונעים ממני באמת לכאוב..

ככה אני מתמודדת.. אפילו בהלוויה של סבתא מצד אבא אפילו לא בכיתי.

כולם בכו, רק אני שמחתי בשבילה ולא הבנתי מה כולם בוכים.

היא נפטרה בצורה הכי נקייה שיש! חיה עד גיל 94, רואה, שומעת, מדברת ועצמאית עד יומה האחרון!

היא נפטרה בפתאומיות, הרגישה קצת לא טוב, הלכה לישון ולא קמה.

כולם בכו ואני ראיתי בזה ברכה,

היא בורכה! בורכה במוות נקי אחרי חיים ארוכים ומספקים ביותר! מוות רגוע חסר צרות, כאב ודאגות.

לא הייתה צריכה להיות או להרגיש נטל על המשפחה,

לא הייתה צריכה להרגיש לשנייה מקרה סעד או לגרום צער לאוהביה.

לא כמו הסבתא מצד אמא שעכשיו מאושפזת, מחוברת לצינורות,

סובלת.. רואה את המשפחה סביבה מודאגת, כואבת.

זה קשה, בזה אין נחמה.

אין קשר חזק ביני לבין סבתא שלי.. בתור ילדה אני זוכרת שאפילו שנאתי אותה על כל הצער שהיא גורמת לאמא שלי.

על הסיכסוכים שהיא יצרה בין ההורים שלי ועל זה שהיא אהבה את הילדים של דוד שלי הרבה יותר.

שנאתי ללכת אליה כי הבית שלה הוא מוזאון. ואמא כמו שוטר. שומרת שחלילה לא נפריע או נבלגן.

אמא שלי בעצמה לא הרגישה אצלה בבית, אולי כי מגיל 14 היא כבר לא חיה בבית.

עד היום כשאני הולכת לסבתא שלי אני לא מעיזה לפתוח ארון או מקרר או לדבר יותר מידי.

בכל מקרה, כואב לי בשביל סבתא, אני מאוד מרחמת עליה.

אבל אני עצובה בשביל אמא שלי.

למרות שהן לא הכי קרובות והיחסים בינהן מנומסים בלבד לאמא שלי קשה.

קשה שאתה עומד חסר אונים ולא יכול לעזור או להקל על הסבל של בנאדם שחשוב לך.

אני מקווה שאני לא אצטרך להיות במצב כזה בחיים.

מאחלת לכולם שכשהרגע יגיע אז שיהיה מוות נקי ומהיר כמו של סבתא רחל.

בלי להפוך למקרה סעד, בלי לאבד חושים או יכולת תזוזה.

בלי להפוך לנטל, בלי לדעת שזה בא.

בלי לחכות ולרצות כבר שזה יבוא.

לחיות בכיף עד גיל מספק, מוקפים באנשים שאוהבים אותנו.

עוד פעם, העולם סוטר לי ומזכיר לי להתעורר על החיים שלי.

צריך פחות לחשוב ויותר לעשות, להנות, לשמוח ולאהוב את מה שיש.

כי באמת שיש לי הכל.

מחכה בקוצר רוח לשבוע הזה.

שיהיה שבוע טוב מלא בשמחת חיים ועשייה (: