שמתי לב שהרבה לא תלו דגלים השנה. זה המינימום של לחגוג יום הולגת למדינה בעיני.

זה מטריף אותי, כולם חוגגים עצמאות אבל לא באמת. 

כולם חוגגים כי זאת הזדמנות לחגיגה. לא כי באמת אכפת למישהו מה עומד מאחורי החגיגה הזאת.

אולי אני מגזימה עם המשמעות שאני נותנת לכל דבר?

אולי אני צריכה להקליל ולא לנבור בהכל ובכולם?

הימים האלה תמיד קשים לי.. התקופה הזאת בין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה''ל והמעבר החד הזה לערב יום העצמאות.

אני כל שנה חוטפת מזה סיבוב.

כן, כולם כל כך כואבים אבל בערב הם כבר עושים על האש (שרק לפני שבוע לעל האש הייתה קונוטציה כל כך שלילית) ושותים והולכים למסיבה וחוגגים.. איפה היגון הנוראי ואיך במרווח של כמה דקות הוא נעלם עכשיו!?!

אני פשוט לא מצליחה לקבל את זה.. כבר שנים אני תוהה..

איך אפשר להיות כואבים באמת ואחר כך לצאת ולהנות כאילו לא חשבנו ביומיים האחרונים על כל הילדים שלנצח ישארו ילדים.

חבר שלי כועס עליי כי אני לא מצטרפת אליו ולחברים שלו.. כן, יש לי חבר, כבר 7 חודשים, והוא מקסים ומהמם ודביל בדיוק במידה הנכונה.. ואני מנסה לרצות אותו ואני מנסה להיות תמיד בסדר ולא לקלקל.

אז הוא יצא עם חברים שלו לעיר בה אני גרה, התקשר לראות אם אני באה ואמרתי לו שלא. אני אתחרט על זה מחר כשאצטרך להתחנן שיסלח לי ושיעביר את זה הלאה.

אבל ככה אני, קשה לי להמשיך כאילו כלום כשבעצם אני כואבת מבפנים באמת.

כל היום אני שומעת את הצפירה בראש שלי..

כל היום הזה אני פחות כואבת את כאב החיילים עצמם, אני יותר כואבת את כאב המשפחות.

הם מתו וכל יום מחדש המשפחות והמכרים חיים את זה. במיוחד היום.

חושבים על מה היה אם, מנסים לנחש מה הם היו הולכים ללמוד, בטח כבר היו אנשים עשירים כי היה להם חוש כזה, תמיד ידעו להסתדר.

אולי כבר היו מתחתנים, כמה ילדים יכלו להיות להם עד היום, כל הדברים שרצו לעשות ולא זכו להם.

ההגדרה שלהם "חללי צה''ל" היא כל כך מדוייקת. 

כשאני חושבת עליהם ועל המשפחות שלהם אני מרגישה את זה, את החלל הענק הזה שנפער לי בחזה ומקשה עליי לנשום.

חלל שאצל כולם באורח פלא פשוט נעלם כשיורד הערב ומתחילים הזיקוקים וההופעות החינמיות. 

ואני, אני לא יכולה להתנער מזה כל כך מהר.. 

לא מכירה מקרוב ומקווה שלעולם לא אכיר, 

ועדיין.... כואבת כאב בלתי נתפס רק מהמחשבה על המרגש של אלו שהכירו ואיבדו.

אנחנו מתנחמים באמרה של "במותם ציוו לנו חיים" ויוצאים לחגוג..

ולי מרגיש לי שהחגיגות האלו הן על הלב של המשפחות.

חסרים ימים להנות בהם? למה זה צריך להיות כל כך צמוד? היום הזה מאבד מהערך שלו ככה.

בצעירותי בתיכון היו כאלה שלא באו לטקס כי הם היו צריכים להספיק לעשות סידורים לחגיגות של הערב.

צריך לקנות אלכוהול ובשר וחנויות נסגרות מוקדם.

ובמותם ציוו לנו חיים,

והחיים כנראה זה לחגוג, להשתכר ולאכול בשר מת ושרוף.

הייתי רוצה להגיד ש'אני לא שופטת וכל אחד מתמודד וחי בדרכו שלו'

אבל אני כן שופטת, מאוד שופטת אפילו.

הלוואי והיום הזה לא היה כל כך שמח. הלוואי והיו מפרידים את הימים האלה למען הכבוד של אותן משפחות שאיבדו. 

ולמעני, שלא יכולה לחגוג את היום הזה וגם בכלל לא רוצה, אולי אני המוזרה שלא מרגישה מאושרת,

ולא רואה שום סיבה לחגוג יומהולדת למדינה בסמיכות הזאת למרות שעל דמם היא מושתתת ושבמותם באמת ציוו לנו מדינה וחיים.

אז אני מציינת את יום העצמאות בדרכי שלי..בדרך שבעיני היא מכבדת את המדינה, החללים והמשפחות.

שמתי דגל באוטו.

אז אחרי שלושה שבועות בדיוק שלא דיברנו המושבניק שבר שתיקה.

הוא שלח לי הודעה וכמובן שהלב שלי שעדיין לא הספיק לשכוח אותו החסיר פעימה.

איכשהו אמרתי לו הכל.

שהתנתקתי כי היה לי קשה ככה. היה לי קשה להשלים עם זה שיותר מיזיזים לא נהיה.

הוא חזר על המנטרה שזה לא אישי אליי, הוא פשוט לא מסוגל להיות בקשר ואין לו אחרות.

זה כבר פשוט לא משנה לי.. זה כואב לי כל כך כי אני יודעת שאנחנו מפספסים פה משהו טוב.

אני יודעת שהקשר והחיבור בינינו היה נדיר. יצאתי עם המון בחורים. הרבה יותר טובים ומוצלחים ובוגרים ממנו.

ולא רציתי אף אחד כמו שרציתי אותו. אף אחד לא עניין אותי כמו שהוא עניין אותי.

אבל עם כמה שהוא עשה לי טוב, ככה גם היה לי רע.

זה למה עוד יותר נהנתי. מזוכיסטית. צריכה את מנת הסבל וההרס העצמי שלי.

צריכה שיכאב לי. פיזית ונפשית.

אז הנה. היום כאב לי מספיק לחודשים הקרובים.

גמרתי את זה סופית.

שפכתי בפניו הכל, הוא נשאר אטום, לא מאשימה אותו, אי אפשר להכריח בנאדם לרצות..

רציתי לשמוע דברים אחרים, הוא מאוד נזהר בכל משפט, שלרגע לא אטעה לחשוב שיש כאן סיכויי למשהו מעבר..

הוא כן רוצה שנחזור להיפגש. לא מפתיע.

אבל מי ירצה לקנות פרה אם היא נותנת לו חלב בחינם? 

זה הקטע, הוא לא יודע כמה זה חריג אצלי אז הוא לא יודע להעריך את זה.

סיפרתי לו שאפילו לגעת בעצמי הפסקתי. הפסקתי כי תמיד הייתי חושבת עליו וזה היה מבאס לי את החיים.

עכשיו התחלתי לחשוב על הבוס שלי וזה סתם מפחיד אותי אז הפסקתי.

הוא אמר שהוא מרשה לי לחשוב עליו כי גם הוא חושב עליי כשהוא נוגע בעצמו..

וזה היה המשפט הכי מרגש שהוא אמר לי כל השיחה.

הוא גם אמר שהוא נהנה ממש לרדת לי ושזה הזויי ושהוא רוצה לעשות את זה שוב. תודה באמת.

אמרתי לו שבחורות נהנות מזה ושיהיה לו בהצלחה אבל איתי זה לא יקרה יותר.

הוא פשוט אמר אוקי.

ככה. 

אבל אני רגילה שהוא עושה את זה. מקבל כאפה ונעלם עד שאני נרגעת ואז חוזר ואומר שהוא "לא ידע מה להגיד".

הפעם, זה פשוט גמור מבחינתי, וזה קורע אותי אבל הגיע הזמן באמת להתקדם..

ולהתקדם לא אומר לעבור למישהו אחר .. להתקדם זה פשוט לסגור את זה ולהמשיך את החיים שלי עם ראש מורם.

כי אני לא צריכה אותו או כל בולבול אחר בעולם כדי לדעת שאני שווה יותר מזה.

ושיש לי הרבה יותר לתת.

ויבוא מישהו שזה גם יגיע לו.

הבוס שלי רוצה להכיר לי חבר שלו. הוא אומר שהוא חולה נפש כמוני ושהוא "יעשה לך גוד טיים וירגיע אותך".

לא מתאים לי החברים האליטיסטים האלה שלו. 

אמרתי לו שבחיים אני לא אסתדר עם חברים שלו.

"נו אבל זה כמו שתצאי איתי! אני ואת לא היינו מסתדרים לדעתך?"

"נראה לך?!?! בחיים לא! חוץ מזה אני רק 6.9"

"כן, אבל 6.9 זה הרבה מעל הממוצע. עם 6.9 אתה לא מתפדח לשבת בבר"

ואז הברמן הוסיף "כן.. בבר שכונתי לא משהו מפואר. 7 זאת כבר בחורה לחתונה!"

כן. אני עובדת במקום בו הבוס שלי מרגיש בנוח לחלק ציונים לעובדות שלו.

ועוד איכשהו בסטנדרטים שלו, כשבר רפאלי בכבודה ובעצמה  לא הגיעה ל-10 אני מקבלת את זה כמחמאה.

בחורה הזוייה שכמוני. אין לי הערכה עצמית בשיט.

מתכוונת להתרכז בעצמי ובחיים שלי בזמן הקרוב.

שבוע שקט שיהיה .

במקום לבכות מתסכול אישי שלי- חיבקתי.

במקום לרטון- גיליתי סובלנות.

במקום להתנחם בזרועות אחר- ניחמתי.

הייתי שם בשביל מישהו בצורה הכי טובה ויעילה שיכולתי.

עודדתי עם ההומור והקלילות שלי אבל עדיין עם שיא הרגישות לעניין ועם טקט.

תמיד אני צריכה את החזק והמנחם, צריכה את זה שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.

תמיד אני צריכה שיחזקו ויעודדו אותי.

ועכשיו זאת הייתי אני.

וזה מדהים.

לדעת שאני שם בשביל מישהו, מישהו מרגיש בנוח איתי ברגעים הכי אישיים ואינטימיים שלו.

מישהו שאכפת לי ממנו.. ואף פעם לא באמת אכפת לי מאנשים..

שנים שאני עסוקה רק בעצמי ובדפקות שלי.

ופתאום דפקה של מישהו אחר.

אני לא לבד כאן. לא הדפוקה היחידה.

זה כל כך מרענן!

ההרגשה הזאת, ההשתתפות הרגשית והפיזית במקום החלש הזה..

זה גורם לי לרצות לחבק, בעירום, את כל האנשים הדפוקים בעולם..

עם דפקות כמו שלי, כמו שלו, ועוד דפקות רבות ואחרות.

לעבור אחד אחד, לתת את הליטוף בגב, את הנשיקה בכתף,

להגיד לכולם שהכל עובר, ובעתיד נצחק על זה.

הכל קטן עלינו.

אני כל כך מסנוורת מכל שאר הדברים שמדהימים בו שאני בכלל לא נותנת לדבר כזה לשנות ולו בפסיק את איך שאני תופסת ממנו..

זאת לא אהבה.

זה אכפתיות. אכפתיות באמת באמת.

עד כדי כך אכפתיות שהוא אפילו לא רצה שאני ארד לו כי זה היה נראה לו מבזה.

עד כדי כך אכפתיות שירדתי לו בכל זאת כי כיף לי לעשות לו טוב.

יש לו ידיים גדולות וזרועות מאסיביות כמו שאני אוהבת, וזה מרגיש הכי טוב בעולם להעטף בהן.

והוא הבחור הכי מעניין שהכרתי. הוא כל כך אמיתי.

זה כיף.

כי אני גם ככה. הכי אמיתית שיש.. לטוב ולרע..

אבל זאת לא חכמה להיות פתוחה ולשתף כמעט בכל אספקט בחיי,

כל הסודות מתגמדים ליד סודות עצומים כמו הפרעת אכילה, טיפול פסיכולוגי ותרופות פסיכיאטריות.

אלו דברים שלא סיפרתי לשום בחור שהכרתי.

הוא היחידי שיודע על הטיפול הפסיכולוגי והכדורים.

אבל לא יודע למה..

בכל מקרה, היה לי משהו חשוב בראש אבל איבדתי את זה.

נו טוב.. הריכוז בתחת .

 לילה..